|
באתי בקרבך להתגעש גבוה
ולפקוד את חרבך המושטת
כמו במקווה של סתרים
בעין רעבה שקועה ועלומה.
באתי בקרבך להתמוסס בגנך
ולחבוק את שפתייך ברעדה
ולהימתח פרוע כצעיף ברוח
ביללה קלה ובנהימה נועזת.
באתי בקרבך להתקשח על דלתך
ולהתבונן בצבעייך באהבה נרצעת
וללבלב בחטאייך ולגלוש בשנתך
ולשרוך לך מחרוזת מעפר דמי.
באתי בקרבך לקנן על שולייך
ולפעום על חזך ולשתוק בדממה
ולפרוע סדרים על סדקי מעיינך,
באתי בקרבך כמו רוח החורף
לזרום בנטיפייך ולבכות על קרעייך
ולנחם את בשרך ולרקוד בין צלליו.
באתי אלייך כי העשב צהוב והחורף בשחר
ועודני מוכן למות על שדותייך. |
|
|
בשואה, היו
יהודים שנטרו
טינה לתפיסה של
דאגה למחר,
וטענו כי יש
לנהוג לפי "אכול
ושתה כי מחר
נמות". ואכן, הם
אכלו ושתו
ולמחרת מתו.
אדולף |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.