רציתי להתעכב כדי למצוא את הצליל העלום שהנשיקה הולידה
רציתי להתעכב ליד אשכול פנייך שהחליף אדמות ושפתיים
רציתי להתעכב ליד מולדתך הצהובה, גלים אדירים של שמש וזהב
אך הייתה צינה ושרב ורוח וגשם והיה מלח וחושך ולא חלון ודלת
והנעתי את ידיי הצנומות ושתקתי, סובבתי סביב הריק,
ידיי כפותות, פצועות בקרן ארוכה של כאב ומבוכה,
ולא נטשתי את הלהבות גם אם להטתי בין אבני הרוח.

רציתי להתעכב, לרעוד כמו אותו אילן עלוב אשר גזעיו בותרו,
אשר נותר לבד בין ערימות  זכוכית ורפש,
רציתי להתעכב ליד המנורה הישנה אשר כבתה בערפל הלילה,
והייתי ברזל שציבעו גופרית ואש, אצות דוקרות מהים המלוח,
הייתי מתכת שניכפתה עליה צריבת החומצה  המפוררת,
הייתי מוות זמני ורעמים וברקים בין מצודות האיין,
אך שרדתי, נותרו לי הנייר והעט והתבונה וסודות המילים,
נותרו לי השירים וקסם הפרי ובוהק הלחם.

רציתי להתעכב שם מאחור ולגדול ולגדול ולהיות שוב אילן,
אילן שטוף דמעות שמיים, כוכב ים וארמון וכתר,
רציתי להתעכב ליד אותם דברים שאיש לא טרח לראות ולרפא,
עכשיו שהזמן עוטף אותי כמו בגשם דק  במגעו ובקולו,
כשהאהבה הזאת טרם הסתיימה והיא עדיין פה כמו זרע ישן
שהפליג ונבט וידע לידה  על תלמי העפר הזנוחים,
שם ליד הרציפים הרדומים, אי-שם
בין העונות המרעישות ויללות הלילה...