"ענת! באמת, בשביל זה אני עובדת? בשביל לממן את הסיגריות שלך?"
היא שאלה בכעס תוך כדי ששטפה את הרצפה. פשוט ישבתי על הספה
וצפיתי בטלוויזיה.
"כמה פעמים לומר לך - אני לא מעשנת..." אמרתי לה בשקט.
"אז על מה את מבזבזת את כל הכסף הזה? כי בגדים את בהחלט לא
קונה..." היא אמרה בזלזול.
"אתמול קניתי ארבעה ג'ינסים ואיזה ארבעים חולצות! מה עוד?"
שאלתי בכעס.
"לא רואים שקנית משהו, את נראית כמו סמרטוט..." היא אמרה,
הוציאה את הסמרטוט מהמים והרימה אותו, "בעצם אפילו הוא יותר
מעוצב ממך..."
"גם אני אוהבת אותך!"
"אני לא אומרת שאני לא אוהבת אותך, אני פשוט לא מבינה למה את
מתעקשת ללבוש סמרטוטים!"
"זה חולצות!!! זה שאני לא נראית כמו זונה שכל הציצים שלה בחוץ
לא אומר כלום!" צעקתי עליה. "ואני שמנה, אז זה למה אני לא שמה
בגדים צמודים!"
"את שמנה?" היא עצרה והביטה בי, "את כולך עור ועצמות! אם לא,
רוברט לא היה מבקש שתדגמני אצלו!"
"הוא מצלם נשים שמנות! מה זה אומר עלי?"
"שהוא רוצה חידוש!"
"שאני מתאימה לתפקיד!"
"את לא שמנה!"
"תביאי לי את הטלפון..." הגבתי בשקט.
"למי את מתקשרת עכשיו?"
"לרווחה! למי אני אתקשר? אני רוצה לאכול."
"הכנתי אוכל."
"הוא לא טעים."
"לא טעמת!"
"את לא יודעת לבשל אני מכירה הכל אצלך!"
"תשתקי כבר!!!"
"שלום, אני רוצה להזמין פיצה לרחוב האורנים 173 בבקשה, כן. לא,
רק תוספת גבינה. תודה. אין בעיות. ביי ביי"
"וככה את תרזי?"
"וככה אני אמשיך להיות שמנה."
"את לא שמנה!!!"
"מי את שתשפטי אותי? אני חושבת שאני שמנה - אז אני שמנה!"
"את דוגמנית."
"של צער בעלי חיים, אולי!"
"תסתמי את הפה שלך!"
"תקראי לי כשהפיצה תגיע..." אמרתי בשקט וקמתי, עברתי עם נעלי
הבית דרך המקומות בהן שטפה אל המטבח, לקחתי פחית XL ועליתי
לחדר. "את לא צריכה לשקר לעצמך, את צריכה להיות אמיתית... אל
תאמיני למה שהטיפשה הזקנה הזו אומרת..." אמרתי לעצמי וישבתי
מול המראה. "God, את כל כך מכוערת..." הבטתי בדמות במראה, היא
הייתה מזוויעה. במיוחד מעצם העובדה שהיא הייתה אני.
"יש לה הפרעות אכילה? לא! אם היו אז מילא! היא חושבת שהיא שמנה
אבל בכל זאת אוכלת פיצות ושותה משקאות אנרגיה..." היא דיברה
בטלפון, בטח עם אבא או הפסיכולוגית ההיא.
"מסכנה, הם לא עוזבים אותך אה?" שאלתי את הדמות, היא רק בהתה
בי. "מיציתי" אמרתי וקמתי, כיסיתי את המראה בסדין שהיה זרוק
לידה והתיישבתי מול המחשב.
כתבתי - שירים, סיפורים. מה שהיה לי בלב.
"ענת, הפיצה שלך הגיעה!" היא צעקה עלי מלמטה, נחמה אישית שלי.
הרגל ישן.
לאכול פיצה ולשתות XL.
"אני יוצאת היום." אמרתי אחרי שלקחתי את המגש וסגרתי את הדלת.
נעלתי אותה והדלקתי את המערכת. הגברתי את המוזיקה, התיישבתי על
המיטה, נשענתי על הקיר ואכלתי.
"ענת, תפתחי!" שמעתי אותה דופקת וצועקת, התעלמתי, כשהשיר נגמר
שמעתי אותה בבירור.
"יש לך פלאפון..." היא אמרה ואני עניתי והנמכתי.
"מה?" שאלתי, זה היה אלכס. "מה אתה רוצה?"
"מה את מגעילה?"
"סתם..."
"את באה היום?"
"תנחש..."
"נו?"
"כן."
"טוב."
"ביי." אמרתי וניתקתי.השארתי את הפלאפון לידי והגברתי שוב.

"לא אמרת שאת יוצאת?" היא שאלה אותי כשיצאתי מהחדר, השעה הייתה
תשע בלילה.
"כן."
"את לא מתארגנת?" היא שאלה מופתעת.
"אני יוצאת ככה." אמרתי לה בפשטות, לקחתי את הפלאפון, MP4
ויצאתי.
לבשתי ג'ינס פשוט וחולצה רחבה. זה תמיד הפריע לה.
אבל ככה אני אוהבת.