יש אומרים "אדם מרוויח עולמו ברגע", אך אני מפסידה אותו שוב
ושוב עד כי לא נדמה שנותר דבר שאוכל עוד לאבד.
הייתכן כי כלום יכול להתרוקן עוד? אם מדובר בקליפתי החלולה אני
מניחה שאפשר לגרדה עוד ועוד מבפנים כי עבתה היא עם השנים עד
נדמה שהיא עצמה התוכן. במקרה זה אכן אפשר להוציא ממנה עוד ועוד
היות ואין התחלה או סוף לשקר ולחוסר ההוויה הגלומים בקליפתי.
הו, קליפה נאה זו אמנם, הנושאת פניה לכל אדם באשר תפגוש בו, אך
ברגע בו יפתח הסדק המאחה את פצעיה, תתגלה היא שוב כקליפה חלולה
וחסרת כל.

התקריב חייך למען כלום? התסכין לבלות במחיצת מסכה אשר מאחוריה
קיים רק צל? התוכל לשנוא עצמך כ"כ עד כי תוותר על חייך למען
דבר לא קיים?
אל תמהר להשיב. ממילא לא אאמין לדבריך ולא אוכל לקבלם לעולם,
כי אינך מבין את אשר ניצב לנגד עיניך. אינך מכיר במציאות
הקיימת אלא יוצר לך אחת חדשה. אחת שתתאים לתבנית חייך, שתתאים
למחשבותיך, הרגליך ושאר הדברים שנהגת להכיר עד כה. ובכן,
ידידי, אין זה המצב כעת. אוכל להיות הכל. כל שתבקש לראות אשקף
לך בדמותי. כזיקית, אחליף צבעיי, אשנה פניי, אוכל להיות כל מה
שתרצה שאהיה, מלבד להיות אני. כי אני כבר אינני. אינני יודעת
מי או מה אני. את רצונותיי או אהבותיי, את שאיפותיי או
תשוקותיי איבדתי. חדלתי להתקיים כישות אינדיווידואלית, אני חיה
את שאר האנשים. הם חיים דרכי.
אתה כנראה לא מבין אותי, או את פשר דבריי.. ובכן, אנסה לפשט
זאת עד כמה שאוכל. העולם מתחלק לשני זרמים נגדיים. אחד מהם
דומיננטי יותר, השני חלוש אך יש בכוחו להוות שיבוש בזרם הנגדי.

אני קו האמצע. המפגש בין שני הזרמים הללו. באותו מקום, שנוי
במחלוקת, אני נמצאת. באותו מקום, שמקומו אינו קבוע, שכל זרם
יכול להדפו ואף למחותו כליל,שם אני נמצאת. בגבול המבדיל בין
הקיום לחוסר הישות.

השמח אתה בחיוכיי? גם לו תדע כי הם תחליף מתבקש לדמעות? גם לו
תשמע תוגה חונקת את גרוני? גם לו ידעת כי ברגע אפסיק להעמיד
פנים לא אהיה האדם שחשבת שאתה מכיר?
אך האם זה משנה? כנראה שלא. כל עוד הכל פשוט כ"כ, טוב כ"כ
ונאה, אין סיבה לחפש את טיפת המוות המרה הנבלעת בינות הרי
בדיות האושר.
איני מטיחה בך האשמות כי אם מגלה לך את שהיה לנגד עיניך ומעולם
לא ראית. זה המעט שאוכל לעשות למענך, אז אוכל ללכת עם תקווה
בליבי שלא ייוולדו עוד אנשים עוטי מסכות ונטולי חיים כמוני.
איני מבקשת דבר מלבד לשמור על התום המאפיין את חייך, על התקווה
הפועמת בליבך וזורמת בורידיך והידיעה כי חסרוני כלל לא קיים.

חסרת תחושה. אף החתכים המדממים על פיסת נייר עלובה זו אינם
כואבים עוד. אף גופי המותש, אשר מתהלך מאליו, אשר נאבק בחיים,
אף הוא כבר חדל לאותת בסימן מצוקה.
כאב ליבי הוא זה המגמד כל מכאוב אחר עד כי לא קיים הוא. הוא זה
הגורם לי לדעוך ומכלה את חיי, כרוח נושפת על להבת נר דקיק.

אם תמצא מכתב זה, כנראה שיש חיים בזמן המוות, או מוות בזמן
החיים. כבר קשה לי להבחין.