באותו יום שישי, הכל היה נראה רגוע.  אך ההתרגשות אחזה בה והיא
היתה מאושרת. המחשבות על המטבח החדש מילאו את כל כולה, כאלו
הציתו את האש, שכבתה בה מזמן.
היא הסתכלה על השעון, מנסה לנחם את עצמה, שבטח כמו כל בעלי
המקצוע, שפגשה לאחרונה, הוא יאחר, ואצה להכין עוד נס קפה מתוק
של בוקר, כמו שאהבה.
לפתע  נשמע צלצול בדלת. היא פתחה את הדלת עם חיוך, והוא עמד שם
מביט בה בעיינים משתהות. נשימתה נעתקה. "שלום", אמר, "אני
גבריאל".
הוא הושיט ידו, ללחוץ  את ידה, והיא היתה מסוחררת. מבטיו ננעצו
בה והיא החלה להסמיק. "בוא שב", אמרה, בקול מצחקק, והחלה לדבר
בשטף. גבריאל הביט בה. "רגע, רגע לאן את רצה"?
"אני... אני סתם מתרגשת מהמטבח החדש ".
הוא פתח בפניה את  הקטלוג, אך היא כבר לא היתה שם. שפתיו
החושניות ערפלו בה כל היגיון.הוא המשיך לדבר על המוצרים ועל
האפשריות והיא רק הנהנה בראשה, מסכימה לכל מה שאמר לה.
"דרך אגב, את לא רוצה להתייעץ עם בעלך קודם?", שאל.
"אני לא נשואה", ענתה לו, בחצי חיוך.
הוא קם והתקדם לכיוון הדלת,  "אני שמח שסיכמנו, תראי את תהיי
מרוצה. ואל תהססי להתקשר אליי בכל שאלה ,בעיה או בכלל".
"כן ,תודה". כשיצא, היא נזכרה שאפילו לא הציעה לו לשתות. "אוף
כמה את טיפשה", לחשה לעצמה.

זה כבר שנים שהיא כבויה. לבה הפסיק להאמין באהבה. הכל בה נופץ
מזמן: התקווה, האמונה. הרי  ההוא לקח ממנה את כל מה שהיה בה,
שבר את לבה, והיא התנפצה לרסיסים . גם מצפונה המיוסר מעולם לא
סלח לה, שנהלה רומן עם גבר נשוי. זונה.
"עדיף לבד", אמרה לכל הסובבים אותה, שהביטו בה  בעינים
שואלות.
ואמא שלה כבר הפסיקה לשאול. רק המשיכה להביט בה בדמעות שלחשו
לה : "נו תמצאי כבר גבר, אישה לא יכולה להיות מאושרת לבד ".
אך היא, כמו פזמון חוזר, אמרה לעצמה שהיא מאושרת. גם לבד.
"מי בכלל צריך אהבה?", שיננה לעצמה,"טוב לי גם ככה".  
אך בלילות  מכורבלת בשמיכה שלה, היא עדיין פינטזה על האביר
המושלם שלה, הגבר של חייה והתפללה שיגיע.
היא דימיינה את חזותו: גבוה, עם שפתיים חושניות, שיער שחור
ועיניים בוהקות. היא דמיינה את חיוכו, את מגע ידיו, את קולו
המלטף, השר לה שירים של איציק קלה, שכל כך אהבה.
אך ברגעים של פכחות גערה בעצמה: "תפסיקי לפנטז, אין גבר כזה
בכל היקום בשבילך..."

"גבריאל... גבריאל... אפילו השם שלו מלאכי", חשבה לעצמה. אולי
השמיים שלחו אליה את הגבר המושלם הזה, הגבר היפה הזה, בדיוק
כמו שדמיינה.  לבה קיפץ  מאושר. היתכן שהאביר שלה, גבר
חלומותיה, התדפק זה עתה על דלתה? היא מייד השתיקה את המחשבות
שלה: " סתם דמיון מפותח". אך בכל אותו סוף שבוע היא לא ידעה
מנוח. הגבר המיסתורי שפגשה, הצית בה את הדמיון, הצית בה את אש
התקווה. היתכן ?
בשבת היא כבר תכננה את השיחה הטלפונית ביניהם. היא תתקשר, תשאל
שאלות ותגיד לו שהיא לא רגועה לגביי מה שבחרה. אולי תצליח
לגרום לו להגיע שוב.
היא לא נרדמה כל הלילה, חיכתה לבואו של  בוקר יום ראשון, שתוכל
כבר להתקשר, שתוכל לשמוע שוב את קולו המלטף.  שבע בבוקר,
שמונה, היא החליטה לחכות עוד קצת. אולי הוא יישן? אולי הוא לא
טיפוס של בוקר אולי... אולי כדאי לא להתקשר בכלל, אבל בעצם היא
בכלל לא יודעת מה היא בחרה, על מה היא סגרה איתו. "אוף כמה אני
טיפשה", שוב גערה בעצמה.
בעוד היא מתחבטת מה לעשות, הטלפון צלצל. על הצג: גבריאל!
"הלו", ענתה בקול חצי רועד. "הי שלום לך, זה גבריאל",
"כן" , אמרה. "מה שלומך?", שאל. "בסדר"  ציחקקה באינפנטיליות.
הוא התחיל לשבח את הבחירה המצויינת שעשתה, הצבעים, החומרים,
והיא האדיוטית לא ידעה על מה הוא מדבר בכלל.(איזו בחירה?  אילו
צבעים?)  "טוב", אמר לה,  "נתראה בקרוב". וניתק.
אותו בוקר היא לא הפסיקה לחייך, חברותיה לעבודה הביטו בה במבט
מסוקרן. "מאמי את רוצה לספר לנו משהו?", שאלה קרן. "מה זה
החיוך המאוהב שעל פניך?, עם מי דברת?"  "סתם , זה בקשר למטבח",
ענתה. היא ידעה שחברותיה הנשואות נושאות בה עיניים סקרניות,
לעיתים מקנאות. היא ידעה שהיא נתפסת בעיניהן, כמישהי שחווה את
החיים עד תום.
גרושה בעיניהן זה סוג של חופש. ומי היא שתשבור להן את
הפנטזיה. אף אחד לא ידע  את סודה.  אף אחד לא ידע עד כמה היא
בודדה.

למחרת היא כבר התקשרה אליו, תפסה ביטחון. " הי לך", אמר, "את
יודעת, חשבתי עליך עכשיו ",  "כן?", שאלה בתדהמה. הוא היסס,
"כן, אני עובר על פרטי ההזמנה שלך, בדיוק עכשיו". "הא, טוב"
ענתה.היא נזכרה שרצתה לשאול אותו מספר שאלות בקשר למטבח. והם
המשיכו לדבר. לפחות הוא לא יחשוב שאני דיבלית מושלמת, חשבה.
בסוף השיחה, רגע לפני שניתקה. הוא אמר לה: "אני חייב להגיד לך,
שאת פשוט מקסימה, מתוקה אמיתית ".  והיא ,במקום להגיד תודה כמו
כל בן אדם נורמלי, מייד השתפכה: "גם אתה, גם אתה", ענתה לו
בהתלהבות.
היא שמעה את חיוכו בטלפון . "טוב, נדבר  אחר כך מתוקה".
אחרי הצהרים הוא התקשר אליה . "אני יודע שזה לא מקובל, ובטח לא
עם לקוחות, אבל את לא יוצאת לי מהראש. אני לא מספיק לחשוב
עליך. מה עשית לי מה? ".
"מה עשיתי?", צחקקה לו מאושר, "גם אתה, לא יוצא לי מהראש. אני
חושבת עליך מהרגע שנפגשנו", אמרה. מסירה את כל חומות ההגנה, את
כל חומות הבושה.
" איזה מאמי את, וואו , איזה שיר יש עכשיו ברדיו, אני מת עליו.
אני... טוב זה בטח לא הטעם שלך. לא נורא. איפה היינו ?"
"איזה שיר?", שאלה. "סתם, סתם, לא משנה". "נו תגיד, אני אוהבת
את כל סוגי המוזיקה". "כן, גם אני", אמר לה, "בעיקר לועזית".
"הא" , אמרה באכזבה קלה. "אני יותר אוהבת ים תיכוני". "כן?",
שאל בתדהמה קלה, " האמת הזמר האהוב עליי זה איציק קלה, אבל
רציתי להרשים אותך וחשבתי שאת...".  "איציק קלה?" התפרצה לתוך
דבריו, "זה הזמר שאני הכי.. יו, אני לא מאמינה", עינייה התמלאו
דמעות, והיא ניסתה לייצב את קולה, שהחל לרעוד מהתרגשות.
"יו מאמי, אני כולי מתרגש", אמר לה, "בכל שניה שחולפת אני
מתלהב יותר ויותר. אולי נפגש? אני חושב ששנינו רוצים את זה ,
לא?"
"כן", לחשה מאושר, "אני מאוד מאוד רוצה". "  אני מסיים היום את
העבודה בשבע, אני אוכל להגיע אליך? הילדים שלך בבית ?".  
"כן", אמרה לו. "טוב, אז אני אגיע אליך ותרדי ,נשב באוטו ונדבר
קצת"
" אני מחכה", ענתה לו מאושרת.
היא התבוננה בשעון, נראה היה לה שהזמן עמד מלכת. כל דקה שחלפה,
הרגישה לה כשעתיים.היא החליפה בגדים פעם אחר פעם. "אסור לי
לראות מתלהבת יותר מדי", אמרה לעצמה. ברגע האחרון, היא לבשה את
שמלתה הכחולה, זו שכולם אמרו עליה שהיא מחמיאה לה.  "שמלה יפה
, אך לא טו מאץ" הרגיעה את עצמה.
הוא התקשר והיא ירדה בהיסטריה למטה, לבה פעם בעוצמה. היתכן ?
היתכן שמצאה את גבר חלומותיה?
הוא קיבל את פניה בחיוך ממיס. כמה יפה הוא, חשבה , אפילו יותר
ממה שזכרה. היא נכנסה לרכב מחויכת."הי" לחשה. הוא הביט בה
ואמר: "סליחה, אבל אני לא יכול להתאפק יותר", ואסף אותה אל
זרועותיו. נשיקותיו החושניות גרמו לה לאבד, לרגעים, את עצמה.
היא התמסרה למגע שלו, לליטופים, לנשיקות, שהעריף עליה. "את
מטריפה אותי" לחש לה. והיא התמסרה לו, מוכנה  היתה לתת לו את
כל כולה. "מאמי", אמרה לו, "לא נעים לי מהשכנים". הוא לא הרפה,
" עוד נשיקה,  רק עוד כמה נשיקות, אני לא יכול להפסיק". והיא
נמסה לה מאושרת בין זרועותיו החסונות. מתמסרת. הנשימות שלהם
הפכו כבדות.  ולה כבר לא היה אכפת מכלום, שיקפצו השכנים, כל מה
שהיא רצתה באותם רגעים, זה לחוש אותו בתוכה. דמם געש ובכל רגע
שחלף, נראה ששניהם מאבדים את הראש. לפתע צלצל הטלפון שלו. "רק
רגע, כפרה שלי", אמר לה, "תהיי רגע בשקט, זו אישתי..."

הדמעות שוב שטפו את הכרית שלה. מסרבת להאמין למר גורלה, כבשה
את כאבה בין הסדינים החדשים, שקנתה לחג. כן היא ידעה השמיים
צוחקים עליה מלמעלה."באמת תודה ששלחתם לי את גבר חלומותיי",
זעקה לשמיים, "אבל אם זה לא ברור, אני בקשתי אחד שאין לו
טבעת!"
בלילות עודנה מפנטזת על גבריאל, והוא מצידו עוד ממשיך להתקשר
אליה.  מספר לה שהוא לא מפסיק לחשוב עליה,שאף פעם זה לא קרה
לו.  כן, הפזמון הזה היה מוכר לה. אך המזל שהטמבלית כעת כבר
מבינה, שכוחה לא יעמוד בשידור חוזר.
"עדיף להיות לבד, עדיף להיות לבד..."