היא ריח, היא אור, כתומת אש וכחולת כפור והיא מגע אחד רך
ושניים קשים והיא תחדור את ראשך במבט מלובן ותניח אותך בעדינות
על מחבת ותאכל את ליבך בכפית מתוך סט האוכל של בובות הברבי
המזוינות שלה.

ונדמה לך שהיא פורסת מעצמה פרוסות דקות ושהיא שם, אם כתם, או
רחש דק. ואתה תעמוד ותתבונן כיצד הופכת היא את עצמה לשלל צורות
ונוגעת בעצמה עמוק, רטובה עד דמעות בין ירכיים מוצקות וחלקות
והיא אוספת ומפזרת את הצל ונותנת לכאב לחמוק ועוזרת לעצמה
להינצל בעוד שאתה, קורבן של רגעים, של סמי החוויות, תעמוד על
המוקד ותצעק את תשוקתך עד שתאוכל.

ולמחרת, הכאב ישכח כי הלילה שקרן והיום יהיה ארוך ויביא איתו
מזור לעורך המכסה בשר לא לך. אינך זוכר אבל הלילה יזכיר לך
שכבר מכרת את בשרך באיטליזה המעוצב לתפארת הנשיות והיא קילפה
אותו ממך בסכין חדה, בתער לשונה, בחוד פטמותיה המזדקרות למגע
לשונך. לא לך הן מזדקרות. ללשונך. טיפש.

נסה לנשום לבד. עוד היום. ריאות זקוקות לאימון ואוויר הלילה
סמיך לך מדי. טיפש. לך לישון ובלילה ברח על נשמתך.