משפחת דרייבינדר הגיעה מאוסטריה לעיירה שלנו בשנת 1935. ארנסט,
אבי המשפחה, היה המהנדס הראשי של תשתיות המים במפעל בו עבד
אבי. הוא היה בעל חזות ואופי של קצין פרוסי. ארשת פניו הייתה
חמורה תמיד, עיניו בורקות וקולו סמכותי ובלתי מתפשר. את עיקר
זמנו הקדיש לעבודתו בעודו מותיר את הטיפול בילדיו בידי אישתו
וגיסו. מר דרייבינדר נהג לבקר בביתנו לעיתים קרובות  ובביקוריו
היה משחק שח עם אבי. הוא היה שחקן טוב למדי אך מהיר לרגוז. כל
אימת שהיה מרגיש מאוים על ידי מהלכיו של אבי היה מגיב בקולניות
ובבוטות, מזיז את הכלים תוך חבטה חזקה על לוח השחמט, כך שנרעדו
וחלקם נפלו, ונוהם PORCO DIO"" (חזיר האלוהים) או SIE ZULU"
KAFFER" (איכר משבט זולו). במקרים אחרים, כאשר אבי היה מוצא
תגובה הולמת ומנצחת, דרייבינדר היה פשוט הופך בחמת זעם את הלוח
כולו ועוזב בחיפזון את הבית. כשבא בפעם הבאה, התנהג כאילו שום
דבר לא אירע. אבי היה סולח לו תמיד, שהרי ארנסט דרייבינדר היה
ידוע כמי שמסובב על כל הראש. אחרי כל אירוע כזה אמי הייתה רבה
עם אבי ודורשת ממנו שלא יזמין אותו יותר למשחקי שחמט, בטענה
שהוא מפר את שלוות הבית ונותן דוגמה רעה לילדים.  
הילדה, אם המשפחה, הייתה בלונדינית בעלת גוף מגושם. לבושה
הייתה בשמלות בהירות ופרחוניות שהיו גדולות בכמה מידות ממידת
גופה. פניה היו יפות ונעימות ומעיניה הכחולות ניבט טוב-לב אין
סופי, כמו גם נחישות וסמכות בשעת צורך.  להילדה היה אח צעיר
ממנה בכמה שנים. לא ידענו האם היה אח אמיתי או חורג, או שהדבר
שימש רק ככיסוי נוח למעמדו לפני הולדת הילדים. הלשונות הרעות
בעיירה הדביקו לו את הכינוי "מאהבה של ליידי הילדה".  זיגי גר
בחדר המרוחק ביותר בדירת המשפחה, צמוד למגורי הילדים. הוא היה
אחראי לאחזקת הבית, לניקיון, לשליחויות ולקניות. הוא היה בחור
שמנמן, עם פנים עגולות וחייכניות, חברותי למדי והקפיד למלא את
תפקידו במסירות ובדייקנות.
לזוג דרייבינדר, או שמא נכון יותר לומר "משולש דרייבינדר", היו
שלושה ילדים מוצלחים. קורט, המבוגר מבין האחים, היה בחור
יפה-תואר, בעל שיער שחור ארוך שהגיע עד לכתפיים. היו לו עיניים
כהות ונוקבות ומצח גבוה מאוד, דבר שהקנה לו הופעה אקזוטית.
קורט הפך עבורי לדמות לחיקוי כמעט בכל תחומי החיים. במרוצת
הזמן הקשר בינינו הלך והתהדק עד שהפך לחברות של ממש. קורט היה
מודע לקסמו וניצל אותו היטב בכיבוש ליבן וגופן של הנערות
שחיפשו את קרבתו. בסתר לבי קינאתי בו, לא משום שרציתי להידמות
אליו אלא בעיקר כדי לזכות בחלק מזערי מהצלחתו אצל הבנות.
לא-פעם התווכחתי איתו על ה"תחביב" הזה שלו, אותו פיתח לדרגת
אומנות של ממש, והאשמתי אותו בחוסר מצפון. תשובתו הייתה: חכה
עד שתתבגר ואז נדבר. ליתר בטחון, הזהרתי את קורט לבל יתעסק עם
אחותי, יפהפיה בלונדינית זוהרת בת גילו. הוא הבטיח אך לא הייתה
לי כל דרך לוודא שעמד בהבטחתו.
קורט היה פסנתרן מוכשר מאד והשקיע זמן רב ומאמץ כדי לשפר עוד
יותר את נגינתו. שעות על גבי שעות היה מתאמן על פסנתר הכנף
בחדרו, בעוד אני יושב או עומד לידו, מעביר את דפי התווים. הוא
היטיב לנגן מוסיקה קלאסית, אך לא בחל גם בג'ז ובמוסיקה
לריקודים. במרוצת הזמן לימד אותי לנגן בפסנתר ואף הרשה לי
להתאמן בחדרו.
בקיץ נהגנו לשחות בבריכת המים של המפעל, בריכת שחייה חצי
אולימפית, שמימיה הגיעו ממערכות הקירור של מנועי דיזל ענקיים
מתחנת הכוח הקרובה. נהגנו גם לרכוב על אופניים לנהר הקרוב,
לעלות עם האופניים על רפסודה של בולי עץ שהגיעו מהרי הקרפטים,
לשוט במורד הנהר ואחר-כך לחזור הביתה באופניים.
וורושקה היפהפיה, הבת האמצעית במשפחה, הייתה צעירה מקורט בשנה
וחצי. עור פניה היה שחום ועיניה השחורות הילכו עלי קסם.
שערותיה התאספו לצמה עבותה אשר ירדה עד מתחת למותניה. וורושקה
הייתה תמירה והפגינה גמישות גוף וזריזות כמתעמלת מקצועית.
למרות שהייתה שחומת שיער ועור, מראה והופעתה הזכירו לי  את
גרטשן, הדמות האגדית והנערצת, שמופיעה ברומנים, בסיפורים
ובשירים של סופרים ומשוררים גרמניים מן המאה ה- 18 וה- 19 .
תקופה ארוכה למדי הייתי מאוהב בה. עשיתי כל דבר כדי לזכות
בתשומת ליבה. התאמצתי להצליח בספורט, בשחמט, בסקי, בהחלקה על
קרח, מה לא? אפילו העזתי להשתתף בערבים של ריקודים סלוניים,
דבר שהיה שנוא עלי ביותר. קיוויתי שהצלחתי תגיע לאוזניה של
וורושקה או שהיא תבחין בכך בעצמה. הייתי תמים ובלתי מנוסה
לחלוטין באהבה ביחס לבחורים אחרים בגילי. לילות שלמים הייתי
שוכב במיטתי, מדמיין אותה שוכבת לצידי, כשאני מלטף את שיערה
הארוך המתמסר למגע אצבעותיי.
אחרי שנתיים של יסורים ואכזבה, הזדמן לי לבלות בקרבתה של
וורושקה כשעתיים תמימות. היה זה באחד מאותם ערבי ריקודים שהיו
שנואים עלי. התעלמתי לחלוטין מהנערים אשר עמדו בתור כדי לזכות
בריקוד אחד עם וורושקה. היא התיישבה לצידי על הספסל, מתנשמת.
החזה שלה עלה וירד, מציץ מן המחשוף, מבהיק מזיעה. גופינו,
רגלינו וידינו נגעו כמו בטעות אלו באלו. דמיינתי את גופה מקרין
גלי חום אל תוך גופי וניצתה בי תשוקה כמוה לא הכרתי. לא זזתי
מפחד לאבד את הרגע השברירי. לא העזתי לחשוב מה יקרה כאשר כל
אותן מחשבות יתגשמו למציאות מוחשית או לחלופין יתנפצו לרסיסים.

מישהו שבר כוס. קול צהלה נשמע או שמא הייתה זו צעקה. בהתפרצות
בלתי נשלטת אחזתי בידה בשתי ידי. היא לא משכה את ידה מאחיזתי,
והמשיכה לשוחח עם חברתה, סוניה, שישבה בצידה השני. כף ידה של
וורושקה הייתה רפה וקרה כיד מת. התחלתי להזיע. הטיפות נשרו
ממצחי והמשיכו ללחיי ולזרועותי. כפות ידיי הרטובות המשיכו
לאחוז בחוזקה בכף ידה השמוטה. העזתי להציץ בפניה, בודק האם
השתנה בהם דבר מה, מחפש רמזים לאש שחשתי ששורפת אותי. פניה לא
זזו. רק שפתיה המשיכו ללהג, כאילו לא נהיה דבר בינינו. לא היה
דבר בין אותה נערה חושנית, המקרינה חום ומעוררת תשוקה, אותה
דמיינתי בחלומותיי, לבינה.
אהבתי הגדולה הפכה מנהר גועש וסוחף לנחל אכזב, ללא קמצוץ מים
לצנן בהם את הקדחת שאחזה בי. איפה נכשלתי? וורושקה לא הבחינה
במתרחש והמשיכה לפטפט עם סוניה. שמטתי את ידה ויצאתי מהאולם אל
הגינה. התיישבתי על ספסל בחשכה גמורה. גשם החל לרדת. טיפות
הגשם התערבבו בטיפות שהחלו לזלוג מעיני, צורבות. הדמעות חלחלו
אל תוך חולצתי לגופי הלוהט, וציננו אותו עד שנרגעתי ושלווה
פתאומית אפפה אותי. איני יודע כמה זמן ישבתי שם.
"השתגעת, אינו, אתה רוצה לחטוף דלקת ריאות?" קולה של סוניה
הביע דאגה אמיתית. מרוב הפתעה, התחלתי לגמגם: "אין לך מה
לדאוג".
"נו...אתה חוזר למסיבה?"
פתחתי את פי אך קולי לא נשמע.
סוניה לקחה את ידי וכמעט גררה אותי אל ביתה, שעמד בשכנות לביתם
של הדרייבינדרים. בבית היא ניגבה ויבשה אותי והורידה באיטיות
ועדינות את בגדיי הספוגים. מצאתי עצמי רועד בזרועותיה. עמדנו
שם חבוקים. חום גופה חדר לגופי הקפוא והפשיר אותי. הרגשתי טבעי
ומובן.
חצי שנה לאחר מכן, סוניה ואני הלכנו בעיירה אוחזים יד ביד
ונושמים את האוויר הקר לתוך הריאות.  שתי דמויות פסעו מולנו.
הלב שלי החל לפעום בחוזקה. הייתה זו וורושקה שהלכה יד ביד עם
בחורה אחרת. היה זה דבר שבשגרה, שתי חברות טובות, הולכות יד
ביד ביד ביום קר, ובכל זאת, משהו באופן בו אחזו השתיים בידיהן
סימן לי כי משהו אחר מתרחש ביניהן.
הן התקרבו אלינו ומבטינו הצטלבו. וורושקה וסוניה הנהנו זו לזו
לשלום כמכרות רחוקות שנפגשו שלא ברצונן. המשכנו בדרכנו.
"ראית את זה אינו"? שאלה אותי סוניה.
"את מה"?
"את זה, אינו! מה, לא שמת לב? עכשיו הרי הכל ברור" צחקה.
"אני לא מבין על מה את מדברת", עניתי.
"נו, באמת, אתה תמים".
הייתי אמור לחוש הקלה, אך טעם האכזבה מאותו ערב, שב. גררתי את
סוניה אחרי במהירות, אוחז בכף ידה בחוזקה.