[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רוברט היה חבר ילדות שלי. גרנו באותה שכונה, הלכנו לאותו בית
ספר, למדנו באותה כיתה והיו לנו את אותם החברים. אפילו בתחום
הרומנטי היה לנו מן המשותף. שנינו אהבנו את אותה נערה, טניה
שמה. לא היינו יריבים שקולים. רוברט היה גבוה, גופו אתלטי
ושרירי, פניו ארוכות וגבריות ומראהו היה כשל אל יווני, מודע
ליופיו וכוח משיכתו  אצל נשים ובחורות.
רוברט נהג לספר לי על הצלחותיו אצל הבחורות, שהיו לרוב מבוגרות
ממנו וחלקן נשואות. תמיד טען כי לא היו אלה אהבות של ממש, כי
עם אף אחת מהן לא הצליח להגיע למשגל שלם. לדעתו, הסיבה לכך
הייתה שהבחורות נרתעו ממראה איבר מינו הענקי ולא היו מוכנות
להמשיך את הקשר הרומנטי איתו. פרט למקרה אחד ויחיד, כך סיפר
לי, אשר קרה כאשר שהה עם הוריו בהיותו בן 17 בעיירת נופש
בהרים. הוא פגש שם אישה כפרית יפה, גדולת ממדים וחסונה, אשר
האירה לו פנים. הם שכבו ביחד כמה פעמים בהתאמה מושלמת. לדבריו
הייתה זו הפעם הראשונה, ונדמה לי שגם האחרונה, בה קיים יחסי
מין עם אישה.
לא יכולתי להימנע מלקנא בו. לא היו לי הרפתקאות רומנטיות אשר
יכולתי להתפאר בהן. הייתי ביישן מאוד. כל אימת שרוברט ואני
היינו מתערטלים על שפת נהר או בבריכת השחייה, היו פניו מתכסים
במין חיוך מזלזל ומתנשא ממרום גובהו. כשהיינו נפגשים ביחד עם
טניה ונערות אחרות, רוברט היה מפגין כוחניות ותוקפנות גברית
ואני ביישנות והססנות ילדותיים. לא היה לי כל סיכוי להצליח אצל
טניה, בחורה נאה וחושנית. אני זוכר עצמי במעמד המשולש הזה, לא
מעז להסתכל בעיניה, שמא אבחין במבטי הערצה שלה כלפי רוברט.
במפגשים אומללים אלה, הייתי משותק, אילם ועלוב. לשווא ציפיתי
שהכוחניות והשחצנות של רוברט ירתיעו אותה. בעיני רוחי ראיתי
אותה נופלת נכנעת בזרועותיו של רוברט ומצמידה את גופה לגופו,
כדי לחוש באופן מוחשי ובלתי אמצעי את עוצמת גבריותו. בתום מפגש
משולש אחרון שכזה רוברט הציע לטניה שילווה אותה לביתה. היא
הסכימה בהתלהבות  ואני חזרתי הביתה מדוכדך, כועס על כל העולם
ובעיקר על עצמי על כי לא הצלחתי להוציא מפי איזו אמירה שנונה
על מנת להרשים אותה.
שבועיים אחרי הפגישה המשולשת ההיא ביקרתי כהרגלי אצל רוברט.
מצאתיו במיטה, מתאונן על כאבי ראש, גרון וחולשה כללית. ד"ר
ברג, דודו של רוברט, שגר איתם בדירה המרווחת, סיפר לי  כי הוא
מודאג מהסימפטומים הרפואיים וכי אין לו מכשירים רפואיים
ותרופות מתאימות במקרה שמחלתו של רוברט תוחמר. הוא ביקש שאסע
לבית מרקחת בעיר הגדולה הקרובה ואנסה לקנות עבורו תרופות
חיוניות, שלא ניתן היה להשיג בבית המרקחת בעיירה. ד"ר ברג ידע
שיש לי חבר נוצרי, יונל, שאביו היה מנהל תחנת הרכבת של העיירה.
שאלתי את ד"ר ברג מה טיב המחלה שממנה סובל רוברט והאם היא
מדבקת. הוא ענה לי כי זה יתברר תוך ימים ספורים, בהתאם
להתפתחות המחלה או נסיגתה. בכל מקרה, אין מקום לדאגת הדבקות.
יונל היה בחור ממולח מאד ובמידת מה גם מושחת, אשר ניהל את עסקי
המשפחה והכיר את כל אנשי המשטרה. הוא הסכים להתלוות אלי. ברכבת
הזמין בקבוק שמפניה ונאלצתי להאזין לסיפורי הגבורה שלו על
כיבושיו הרומנטיים בערים שונות. כמעט בכל עיר שכיבדה את עצמה
במחוז, הייתה לו בחורה. כטוב ליבו ביין, הציע לי יונל בנדיבות
להצטרף לבילוייו הליליים, והבטיח לשמור עלי שלא יאונה לי כל רע
מצד מתנכלים אפשריים.
בבית המרקחת קנה יונל  את התרופות שהיו רשומות במרשם ואפילו
ביקש וקיבל כמות כפולה של זריקות מורפיום. הוא לחש לי כי
המורפיום אזל מהשוק ואפשר לקבלו רק במחיר מופקע. למחרת היום
הבאתי את התרופות לד"ר ברג, אז התברר לי שחלה החמרה במצבו של
רוברט שכפות רגליו נהיו משותקות. ד"ר ברג ביקש ממני להזעיק
בדחיפות החברים והחברות של רוברט ושל ליאו  אחיו, למפגש דחוף.

התכנסנו מבוהלים, חמישה חברים ושלוש חברות. ד"ר ברג הסביר לנו
שרוברט לקה בשיתוק ילדים. "זהו וירוס שתוקף על פי רוב ילדים,
אך לעיתים רחוקות גם מתבגרים ומבוגרים נופלים קורבן". ד"ר ברג
פירט באוזנינו את שלבי המחלה. "בתחילה המחלה כוללת חום, כאבי
ראש, גירוי בגרון, הרגשת חולי כללית, חולשה וחוסר תיאבון. שלב
זה נמשך בדרך כלל מספר ימים. רוברט כבר עבר את השלב הזה. לרוע
המזל, הוא לא נכלל באחוז הקטן של נפגעי המחלה, אשר בשלב זה
זוכים להקלה בסימפטומים. לאחר מספר ימים מופיע השיתוק, שלרוב
מתחיל ברגליים כפי שקרה לרוברט. במקרים קשים השיתוק תוקף אף את
הזרועות. במקרים עוד יותר חמורים מתקדם השיתוק ועולה לכיוון
הראש, כולל שיתוק מערכת השרירים של הנשימה. לעיתים נסוג השיתוק
ומתאפשר שיקום החולה. נקווה שכך יקרה גם אצל רוברט". הוא עצר,
נוטל נשימה קצרה, כאילו אחזו השיתוק. "במקרים אחרים, השיתוק
נשאר במקום אליו הגיע ולא נסוג. כל התהליך יכול להימשך שבועות
ואף חודשים". הוא סרק אותנו במבטיו אחד אחד, כמפקד הסורק את
חבורת לוחמיו, בודק אם הם ראויים. "שמתי לי למטרה לעשות כל דבר
אפשרי כדי להחזיק את רוברט בחיים בתקווה שבשלב מסוים המחלה
תיעצר ואולי  אף תיסוג."  את מילותיו אלו אמר בשקט, כלוחש
תפילה חרישית. "בימים האחרונים ניסיתי לבדוק אפשרות להעביר את
רוברט לבית חולים שמצויד במכשור מתאים למקרים כאלה, אך
השלטונות אינם שועים לתחנוניו ולהפצרותיו של רופא יהודי
מהפרובינציה, שאחיינו חולה במחלה אנושה. גם כסף כבר לא עוזר
במקרים אלה. אי לכך אנו יכולים לסמוך רק על עצמנו. מה שאנחנו
לא נעשה, אף אחד לא יעשה. מתוך חשש כבד שהמחלה לא תיעצר וכדי
להיות מוכנים לאפשרות זו, עלינו להתארגן ולהיערך לכל מצב אפילו
הגרוע ביותר. אם המחלה תתקדם ותשתק את שרירי הנשימה יהיה עלינו
להחזיק את רוברט בחיים בעזרת הנשמה מלאכותית ידנית. הלוואי שלא
נצטרך להגיע לכך בכלל", אמר. "מדובר בהנשמה רצופה וממושכת,
אחידה, עד כמה שאפשר, בקצב ובלחץ המופעל על בית החזה".
היינו נפעמים לנוכח האתגר העצום שעומד בפנינו ומודאגים מכובד
האחריות שיוטל עלינו, אם אמנם המחלה של רוברט תמשיך ותגיע
למימדים קטלניים. לא שיערנו בנפשנו כמה מאמץ גופני, מאמץ נפשי
ונחישות יידרשו מאיתנו כדי שנוכל לעמוד במשימה ולא להישבר. ד"ר
ברג שאל אותנו אם אנו מוכנים ליטול על עצמנו את הנטל הזה לזמן
ממושך, שלא ניתן להעריכו מראש, שהרי בלעדינו, לא יוכל בשום
פנים ואופן לממש את תוכנית ההצלה. "במקרה שרק בני המשפחה
הקרובים  של רוברט, כלומר, שני הוריו, אחיו ואני, נירתם
למשימה, צפוי כי נתמוטט במהרה ממאמץ ועייפות". הייתה שתיקה
מעיקה בחדר. כל אחד מאיתנו התבונן בפני חבריו המודאגים.
"אני איתך" שברתי את השתיקה ראשון. "גם אני" , "ברור שגם אני".
האווירה בחדר התמלאה בתחושת האחווה המהולה בדאגת חוסר הוודאות.
"אין זמן" המשיך הד"ר, "זה יכול לקרות בכל רגע, ואנו חייבים
להיות ערוכים ומאומנים עד כמה שאפשר. בואו ואלמד אתכם את
המלאכה". ניכר היה שחשב רבות על התכנית לפרטי פרטים וידע מה
עומד בפניו ומהן הסכנות שבדרך. הוא הסביר  את חלוקת העבודה
במשמרות, שני אנשים במשמרת, ואת משכי הזמן הרצויים כדי שאפשר
יהיה לעבוד ולנוח לסירוגין. בני הבית הקרובים: האם, האב, האח
והרופא יעסקו בעבודות ובשירותים בתוך הבית ומסביב לחולה, ויהיו
בכוננות מתמדת להחליף את אחד מאנשי הצוותים במידה וניקלע
למשבר. ד"ר ברג הדגים כיצד לבצע הנשמה והכין אותנו לקראת קשיים
ובעיות שיתעוררו תוך כדי. זה היה נראה אפשרי, ואף מלהיב.
בערב לאחר אותה פגישה דרמטית, הוזעקתי לסור מיידית לבית של
רוברט. בני המשפחה עמדו מסביב למיטתו של רוברט, עוקבים בדאגה
אחרי פעולות ההחייאה של ד"ר ברג. השיתוק התקדם ועלה מאזור הבטן
לבית החזה ופגע אנושות בפעולת הריאות. ד"ר ברג היה רכון מעל
רוברט, מנסה למצוא את התנוחה והקצב המתאימים ביותר, כדי שרוברט
יוכל לקבל חמצן באופן שוטף באופן שיגרום לו כמה שפחות סבל.
רוברט חירחר. מלבד חוסר החמצן הוא סבל מכאבים כתוצאה מהלחצים
שהיו מופעלים על חזהו. הוא היה בהכרה מלאה, עיניו איימו לצאת
מחוריהן מרוב אימה והיה נדמה כי הוא חש את המוות קרוב ומוחשי.
הוא הצליח לדבר מעט ובמקוטע, בין חירחור לחירחור וניסה לעזור
לד"ר ברג לבצע בו את ההנשמה המלאכותית ללא הצלחה יתרה. כל זה
נמשך כעשר דקות. בינתיים התאספו גם יתר החברים שהוזעקו. הרופא
היה שטוף זיעה מרוב מאמץ. הצעתי לד"ר ברג שאנסה להחליפו כדי
שיוכל לנוח קצת ולהזריק זריקת מורפיום לרוברט שהתאונן על כאבים
עזים. ביקשתי מרוברט שלא יהסס להגיד לי מהי התנוחה, מידת הלחץ
והקצב הנוחים לו ביותר. הבטתי בפניו המתעוותים, בניסיון להבחין
בתגובותיו והערותיו. החברים האחרים שמסביב עקבו בדריכות אחרי
הנעשה, מנסים ללמוד. לאחר עשר דקות, הייתי סחוט. הגב, הכתפיים
וזרועות הידיים כאבו לי באופן בלתי נסבל וביקשתי שיחליפו אותי.
ד"ר ברג, שהזריק בינתיים מורפיום לרוברט, אמר שמשך הזמן של כל
אחד יהיה לא יותר מ-10 דקות, זאת לפחות בתקופה הראשונה, עד
שנתרגל. הרופא התקין זמזם מצוקה חשמלי והניח אותו במיטה של
רוברט כדי שנוכל להזעיק עזרה אם משהו ישתבש חלילה. מלבד ההתמדה
בהנשמתו של רוברט סייענו גם בהאכלה, בעשיית הצרכים וברחצה שלו.
הוא שכב כל הזמן על הגב והרמתו לרחיצה או להחלפת מצעים הייתה
כרוכה במאמצים אדירים של מספר אנשים. בחלוף השבועות והחודשים
הדברים אשר בתחילה היו נראים כבלתי אפשריים וחסרי סיכוי, נהפכו
הודות למיומנות שרכשנו עם הזמן, לשגרה. אם אדם זר היה נקלע
למקום היה חש כי נקלע לסיוט מן הגיהינום.
הסידור שתיכנן ד"ר ברג הוכיח את יעילותו ורוברט, שנשאר בינתיים
בחיים, העריץ את דודו הרופא עד כי היה משוכנע לגמרי שהוא ייצא
מזה, שזה רק עניין של זמן. הוא האמין שהחלמתו היא פונקציה של
מידת כושר הסבל, ההבלגה שלו ועמידתו בפני המוות שכרכר סביבו .
למרבה הפלא, על אף הקשיים בדיבורו השוטף, הוא אהב לדבר איתי על
מחלתו ואף רקם תוכניות לעתיד לכשיחלים. בימים הראשונים לא
יכולתי להשתלט על פרץ הדמעות שזלגו מעיני כשיצאתי מהחדר , אולם
במשך הזמן התרגלתי לשלוט בעצמי, לפחות כלפי חוץ. סבלתי מסיוטים
וביעותי לילה מחרידים. לא אחת התעוררתי בהרגשת חנק, זועק זעקות
אימה. יחד עם זאת, הרגשתי כי איזה כוח עלום מחשל אותי ומאפשר
לי לעמוד בחוויה הקשה ולא להישבר.
חלפו כמעט שלושה חודשים. הכוחות הנאצים התחילו את הנסיגה
הגדולה מהמזרח, בעקבות מפלתם בסטלינגרד. החשש היה שחלק מהם
יצטרכו לעבור באזורנו בדרכם לגבולות הרייך שיעשו בוודאי שמות
במנוסתם. רוברט, שהקשיב לעתים לחדשות BBC, הביע תקווה שיחלים
במהרה, על-מנת שיוכל ליטול חלק בחגיגות הניצחון. אף-אחד מאיתנו
לא העז להטיל ספק בתקוותו.
שתי תופעות מחרידות ומבשרות רעה הופיעו אצל רוברט. על גבו
התהוו פצעי לחץ מכוערים שהתפשטו והעמיקו עד כי החלו להינתק
מבשרו נתחי בשר רקובים, מדיפי ריח איום. המשחות והליזול לא
עזרו לפזר את הצחנה.  עם הזמן, קיבל חזהו של רוברט צורה קעורה
ונמעך לגמרי, עקב הלחץ שהופעל על חזהו לצורך ההנשמה וצלעותיו
כמעט נגעו בגבו. ד"ר ברג לא לקח בחשבון שהמחלה תימשך זמן רב כל
כך. למרות המצב, הוא לא הפסיק לנסות להחזיק את רוברט בחיים,
חרף כל התנאים ולמרות שידע כי אין כל סיכוי בעולם להצילו. אולי
חיכה לנס.
הגרמנים כבר הגיעו לסביבות יאשי, כמאה ק"מ בלבד מהעיירה שלנו.
אבי, שהיה בבוקרשט עם אמי ואחיותיי, שלח לי כסף והדריך אותי
כיצד ליצור קשר עם נהג משאית שהובילה סחורות מבית חרושת
לטקסטיל. הכסף נועד לשחד שוטרים למקרה שאיעצר באחד המחסומים.
לא הספקתי להיפרד. אולי לא רציתי, כי לא יכולתי. השארתי מכתב
קצר. יצאנו לדרך כבר באותו לילה. הנהג עשה את הדרך לבוקרשט בשש
שעות, כי בכל מחסום ירדתי מהמשאית וכדי לא להתגלות עקפתי את
המחסום עד שנאספתי על ידי הנהג להמשך הנסיעה. את הכסף שנועד
לשוחד, לקח הנהג לעצמו.
יומיים לאחר שהגעתי לבוקרשט נודע לי כי רוברט נפטר בלילה בו
עזבתי. הרגשתי הקלה עצומה. כעבור חודשיים עליתי על האוניה
"קזבק".  הגעתי לארץ ב-14 ביוני, 1944.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מגמרת
בומבה!
אתה שטרודל
שלי!
אוי מוד'לה!
עכשיו עכשיו!!


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/4/08 17:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אינו לב-נאור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה