אבי היה אדם משכמו ומעלה. הוא נולד בשנת 1894 בלודז' בפולין
למשפחה חרדית שעסקה במסחר בבדים. עד גיל 16 היה מרותק לספסלי
הישיבה והצטיין בשקדנותו הרבה, בחריפות מחשבתו ובפרשנותו את
ספרי הקודש. הייתה זו תקופה רבת התרחשויות ותהפוכות, טרם פרוץ
מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר. אינני יודע כיצד נחשף אבי
לספרות בעלת צביון סוציאליסטי-מהפכני, אך זו שבתה את לבו
וחוללה תפנית קיצונית בהשקפת עולמו. הוא למד בעצמו רוסית
וגרמנית וקרא הררי ספרים בנושאים פילוסופיה, היסטוריה, תרבות
ואמנות כדי להדביק את הפיגור שנוצר בהשכלתו בתקופה שבה שהה בין
כתלי הישיבה. בהיותו בישיבה התחבר עם נערים נוספים, שגם הם
"יצאו לתרבות רעה". יחד ביקרו בקונצרטים והאזינו למוסיקה
קלאסית. אבי אימץ לעצמו את בטהובן כסמל של התחדשות, תמורה
ומהפכה.
בשש השנים לאחר שנטש את הישיבה למד את מלאכת הטקסטיל ונהיה
מומחה לאריגה. בגיל 22 החל לחזר אחרי אמי, שהייתה עלמה יפהפיה
ממשפחה דתית-מודרנית. להוריה היה בית חרושת לטקסטיל, מהגדולים
בעיר לודז'. הוריהם התנגדו לנישואין, כל צד ונימוקיו: הורי
החתן סברו שהכלה אינה חרדית מספיק והורי הכלה התנגדו בגלל
מעמדו הנחות של החתן. הם חשבו שבתם ראויה לחתן שיוכל לפרנס את
משפחתו ברווחה מבלי להיות סמוך על שולחנם.
זה לא עזר. הורי נישאו ב-1917. שנה לאחר מכן נולדה אידה בתם
הבכורה, אידה וכעבור חמש שנים נולדה אחותי ברוניה.  בשנת 1924
נולדתי אני.
המצב הכלכלי בפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה היה בכי רע. גם
המשפחות המבוססות נפגעו וסבלו ממחסור. באותה תקופה הוקם בית
חרושת לטקסטיל שהיה הגדול ביותר מסוגו ברומניה, השכנה מדרום.
הנהלת המפעל חיפשה מומחים ועובדים מקצועיים וכך הגיעו ללודז'
וגייסו את אבי כמנהל מחלקת אריגה במפעל בעיירה בוהושי
((Buhusi. בתחילה נסע אבי לבדו כדי לבחון את המקום ואת העבודה
וכעבור שלושה חודשים הצטרפה כל המשפחה.
חרף העובדה שחל שינוי במעמדו  לא נטש אבי את השקפותיו
הסוציאליסטיות ונתן להן ביטוי פומבי. הוא קיים בביתנו חוגים
לספרות ושירה ביידיש, ברוסית ובגרמנית, וערבי האזנה למוסיקה
קלאסית. עד כמה שהדבר יישמע מוזר, בביתנו התקיימו גם ערבי
לימוד בגמרא ובספר הזוהר, אליהם הוזמן הרב רולר, הרב המקומי.
הבית הפך למרכז תרבותי קוסמופוליטי, אליו התקבצו יהודים רבים
שעבדו במפעל. אהבתי במיוחד את הערבים שהוקדשו ליצירתו של שלום
עליכם ואת ערבי המוסיקה הבלתי נשכחים. השתתפותי באירועים אלו
כמאזין פאסיבי תרמה רבות להתפתחותי.
אמי טענה שאבי מקדיש את מלוא זמנו הפנוי לעיסוקים ציבוריים
ומזניח את משפחתו. לא פעם שמעתי אותה מלגלגת על אבי וקוראת לו
"לוחם חופש שרק יודע ללחוש אל תוך השרוול "חופש-חופש", אימרה
שמשמעותה אדם שרק מדבר ואינו עושה דבר לקידום רעיונותיו. תמהתי
למשמע הדברים מאחר ואמי גדלה וחונכה ברוח הבורגנות הצרופה.
ואולם אחרי שנים רבות של חיים משותפים או בגלל תהליך טבעי של
הזדקנות, התקרבו דעותיהם  זו לזו. אמי נהייתה פחות בורגנית
ואבא מצידו  נהיה פחות סוציאליסט.  
בשנת 1935, הזמין דודי שמשון את אבי לבקר בארץ ולצפות במכביה
שהתקיימה באותה שנה בתל-אביב. אבי תר את הארץ לאורכה ולרוחבה,
שהה מספר ימים בקיבוץ אשדות יעקב, שם התגורר שמשון והתבשם
מהפעילויות המגוונות במכביה. הוא התלהב עמוקות מהרוח החלוצית
הלוחמת  ששררה באותם ימים בארץ, ומחדוות היצירה ובניין הארץ.
כאשר חזר לרומניה, בתום ביקור של שלושה שבועות היה אבי לאדם
אחר. מסוציאליסט קוסמופוליטי מובהק הפך לציוני נלהב, כאשר
הסוציאליזם מהווה כינור שני, מעין כלי ליווי זניח במנגינה
לאומנית. אבי טרח להסביר לנו הילדים מדוע חלו תמורות אלה
בהכרתו ובדעותיו. הוא אמר כי לא קפץ מקיצוניות לקיצוניות בין
לילה אלא לאחר שיקולים מעמיקים ולבטים ממושכים. היה לו חשוב
שלא ייתפס בעינינו כהפכפך ובוגד באמונותיו. דבריו חלחלו
להכרתי, ובבוא העת הצטרפתי לקן של השומר הצעיר שנפתח בעיירה.
בשובו הביתה החל אבי להתמקד בשני פרויקטים. הראשון היה שליחתה
של אידה, אחותי הבכורה שהגיעה לגיל 18, להכשרה של גורדוניה
לקראת עלייתה לארץ כחלוצת המשפחה. הוא החל לתכנן את עלייתנו
ארצה, מבלי שציין מועד מפורש לכך. הפרויקט השני היה הקמת קבוצת
כדורגל בחסות הנהלת בית החרושת "טקסטילה-בוהושי".
הפרויקט השני קרם עור וגידים. לאחר תהליך גיוס של מאמן וכ-15
שחקנים, הפכה "טקסטילה בוהושי" לקבוצת כדורגל אמיתית. הנהלת
המפעל סירבה לאמץ את השם "מכבי", מתוך חשש להתנגדות ואף
התנקלות של גורמים מקומיים, ספוגי אנטישמיות גלויה. בסוף הוחלט
לקרוא לקבוצה על שם המפעל "טקסטילה-בוהושי". אינני זוכר את
שמות כל השחקנים, שרובם היו יהודים. שניים שנחרטו בזיכרוני
במיוחד הם שחקני הקבוצה הגויים.
סבובודה היה שחקן כדורגל בן 32 ממוצא סרבי, ששיחק בעבר באחת
הקבוצות הטובות של יוגוסלביה. הוא היה בחור מסור מאד, שקט
ואמיץ אשר נלחם בחירוף נפש על כל כדור, עד כדי סכנה לפגיעה
בגופו. הוא גמגם בכבדות ולכן לא הרבה לדבר אך היה שוער נערץ
ומצטיין.
כמנהל הקבוצה דאג אבי לשבץ את השחקנים בתחנות העבודה השונות של
המפעל ולוודא שישוחררו לאימונים ולמשחקים. ההצלחה האירה פנים
לקבוצה והיא רכשה לה מעמד ומוניטין כבר בתום השנה הראשונה
לקיומה. עם הצלחת הקבוצה העז אבי לחשוב על מימוש חלום שליווה
אותו זמן רב: לקיים משחק בין לאומי של ממש. הקבוצה שנבחרה
להגשמת החלום הייתה "הכח-וינה", קבוצה יהודית ששיחקו בה גם
שחקנים לא יהודים, ונחשבה לאחת הקבוצות המעולות ביבשת. לאבי
היה ב"הכח וינה" מכר ותיק, יוצא פולין. הוא שכנע אותו להביא את
קבוצתו המפוארת ולקיים בבוהושי משחק ידידות עם קבוצה
פרובינציאלית בעיירה קטנה ולא מוכרת, וכל זאת מתוך אחוות
היהודים והספורט.
המשחק התקיים במגרש הקבוצה המארחת "טקסטילה(מכבי) בוהושי".
המראה היה מרהיב ומלהיב: הקבוצה הווינאית בצבעי כחול-לבן,
והקבוצה שלנו בצבע ירוק בהיר. הייתה התרגשות עצומה ומתח באוויר
עד כדי עצירת הנשימה ברגעים הקריטיים של המשחק. האורחים תקפו
ללא רחם את שער "טקסטילה בוהושי". במשך 75 דקות משחק הובקעו
תשעה שערים בשער שלנו, בעוד שהשער שלהם נותר בתול. היו כמה
ניסיונות להתקרב לשער היריב אך הם הסתיימו בהתקפת נגד שבסופה
שער נוסף לטובת וינה. סבובודה, השוער המצטיין, היה המום. ארשת
פניו הלכה והתכהתה עם כל שער נוסף שספג. הוא לא הוציא הגה מפיו
ורק הרבה  להצטלב בייאוש, אולי משם תצמח הישועה.
פרנץ נוגי היה אף הוא נוצרי שגויס לקבוצה כחלוץ. הוא שיחק
בצעירותו בקבוצת כדורגל בדברצין שבהונגריה. נוגי היה השחקן
המבוגר בקבוצה. הוא היה נמוך קומה, זריז כשד ומכוער כמו קוף.
רגליו היו עקומות, עד כי התעגלו ויצרו צורת אליפסה שדרכה אפשר
היה לבעוט בקלות כדורגל. חרף תכונה זו נוגי היה אמן בכדרור
והיה מסוגל להוביל את הכדור מקצהו האחד של המגרש לקצהו השני,
תוך מעבר על פני שחקנים רבים ומנוסים. אך כשהיה מגיע בסופו של
דבר לשער היריב ובועט בעצמו, היה מפספס על פי רוב בגלל
עקמומיות רגליו. לעומת זאת, כאשר מסר את הכדור לשחקן אחר
מקבוצתו, היה זה שער בטוח.
אך לא כך היה במשחק המדובר. כל מאמציו של נוגי היו לשווא. רק
פעמיים הוא הצליח להתקרב ליעד המיוחל ולמסור את הכדור לחלוץ
אחר שבעט. אבל  גם במקרים אלה, השוער המצוין של "הכח" מנע את
הבקעת השער. בדקות האחרונות שנותרו לגמר המשחק האומלל, הורידו
שחקני "הכח" את המתח והשתעשעו בבעיטות לשער מרחוק, כאילו רוצים
לומר "אנו חסים עליכם, לא נשפיל אתכם יותר". הבעיטות האלה,
ממרחק של 25-20 מטר, נהדפו או נקלטו בהצלחה רבה על ידי סבובודה
השוער שרוחו לא נשברה ממבול השערים שספג.
בדקה ה-89 למשחק קרה הבלתי ייאמן : קשר של "הכח", ברגמן שמו,
בעט ממרחק של כ-20 מטר בעיטת "פצצה" שכוונה לאמצע השער, מקום
בו ניצב סבובודה דרוך כמו קפיץ, מצפה למהלומה. הכדור פגע בחזהו
של סבובודה בעוצמה אדירה. הוא הספיק לסגור את ידיו ולאחוז
בכדור, בטרם נפל על גבו לתוך השער והתמוטט. רופא הוזעק למקום
וטיפל בו.
המשחק הופסק בדקה ה-90, ללא הארכה, אחרי עשרה שערים לטובת הכח.
כאשר חזר סבובודה להכרתו הוא נראה מבולבל ונבוך. הוא חיפש
במבטו את אבי ופלט בלשון מתנצלת  "אני מצטער על עשרת השערים,
אדוני!"
דיבורו היה רהוט וברור. ללא כל גמגום, ללא היסוס. מאז אותו
משחק לא חזר לגמגם עוד.