שכבתי במיטה וחשבתי לעצמי שיכול להיות ממש נחמד אם אחתוך עכשיו
את הוורידים. זאת לא הייתה מחשבה מעמיקה כזו, לא פילוסופיה, לא
טקטיקה אפילו, סוג של בהייה. קדימה. חושב לעצמי אולי כדאי
לאכול משהו ומדמיין את ההקלה שהנגיסה במוצר רווי סוכר תעשייתי
עשויה לספק לי. זה לא היה מספיק. זה אף פעם לא מספיק. יכולתי
להרגיש איך זה יהיה מאכזב.    
באותה צורה מהירה וחלקה האופיינית לתנועתן של מחשבות, גלשה
הכרתי אל עבר דימוי חדש, אולי כדאי לשתות או לעשן. לא וויסקי
ששכב בארון הזכוכית העתיק שבסלון, ממתין כבר שני עשורים לאירוע
שיבקע את בתוליו ויתן לו משמעות. ולא סיגר שמן במחיר מופקע. גם
לא בירה כהה בפחית חצי ליטר, שלוש בעשר בקיוסק של הפאנקיסטים
בכיכר. חשבתי על מיץ אגס קיווי ששכב כל היום בשמש במאחורה של
האוטו ומתאשפז עכשיו במקרר שלי. אם השמש לא דפקה אותו ועשתה
ממנו זוועה דו-שכבתית עכורה, וודאי יהיה נחמד להרגיש אותו שוחה
לי בגרון, מותיר אחריו שובל קריר וחמצמץ. אני ארגיש את המרקם
הגרברי שלו ואזכר בימים של הגן בנהריה, כשעוד לא באמת הבנתי מה
זה זכרונות, הרבה לפני האכזבה העצמית המנקרת במעיי, מפנצ'רת כל
בלון וורוד של גאווה שמתנפח שם, כשעוד לא ידעתי שאני גאון שלא
יצא ממנו כלום אף פעם. לעולם. אולי בכל זאת וויסקי וסיגר.
אבל ברור שזה לא היה מספיק. כל כך ברור שכשחשבתי לעצמי עד כמה
זה ברור, איחרתי להקרנה של הסרט הבא. סע דרומה אמרתי לעצמי, לך
תשחק בצעצוע שדחפו לך בין הרגליים. אתה יכול להתניע אותו
בשניות, הזכרתי לעצמי. זה לא שאני כזה חדור תשוקה עכשיו, פשוט
אם רק אנעל את השערים הנכונים ואלחץ. אם רק אספר לו סיפור
משכנע, הוא יתייצב לשירותי. מסתבר שעוד יש על מי לסמוך. הייתי
יכול לתאר את מחילות נפשי, אותם מסדרונות המובילים כאב אל
חלציי, במקום אל עצביו המותשים של שריר הלב שלי. תכסיס נפלא
שגורם לכל החרא לזרום בצינור הלא נכון. אבל זה לא סיפור על
אוננות, והרי ללא ספק ברור גם לטיפש מבניכם שכבר ידעתי - גם
מזין לא יבוא עזרי. אין עכשיו כפתור בגופי הדווי שיפסיק את
הכאב הזה. אני יכול לצבוט ולחבוט ולהטיח בקיר. אני יכול לחלוב
את הקסילופון החושי הזה בנסיון להפיק ממנו צליל מספיק חזק, אחד
כזה שיגבור על הזמזום המתמיד של התפלות המשוועת. אבל אין צליל
כזה. אין צליל שאפילו מתקרב.
זה לא שכתבתי מכתבים רגשניים לכל העולם כשאני מדמיין איך אמא
שלי בוכה לצלילי מוזיקת מעליות מחורבנת שהמשפחה שלי החליטה
לנגן כי לא היה נראה להם לנגן את ביורק בהלוויה שלי, בטח ובטח
שלא את גרסאות המיקס. על קבורה בטבע אין מה לדבר, אתה יכול
לשכוח מזה מעכשיו. לא ניסיתי לנבא את הפרצוף המדוייק שתעטה
אימי כשתבין איזו טעות עשתה שלא העריכה מיד את מה שיצא לה
מהמקום החשוך הזה שיש לה שם למטה, ולא טרחה אף פעם לנסות לברר
מי הוא הייצור הזה שמתקיים לה באמצע החיים. לא דימיתי לספור את
מתי-המעט שהואילו להגיע, תוהה אם מי מהם הכיר אותי באמת. מי
מהם ראה אותי מתחת לעור והשומן, מתחת לחכמה ולמילים, מתחת לכל
השיט הסובלני הזה. זה לא שדמיינתי הספדים או אשמה מתפרצת. גם
לא מסע תיקון רוחני אליו ייצאו בהמוניהם כשיבינו שהיו יכולים
להציל אותי אם רק היו מתאמצים. לא זימנתי מסכת ייסורים קיבוצית
שתגמול להם על עוונם. תאמינו לי, בסרט הזה כבר הייתי. פאק,
הסנפתי את כל הסדרה.  God knows I have the nose for it. אבל
הפעם זה לא היה ככה. פשוט חשבתי על אוכל ואז על שתיה ואז על
ג'וינט ומשם בטבעיות ראיתי עצמי שוכב באותה התנוחה בדיוק, סכין
דמיונית מרקדת באוויר, משתלחת בזרועותיי בעדנה וזרזיף אדמדם
מקשטם בעונג.    
או! לזה התכוון המשורר! הנה הקלה הראויה לשמה, לא החיקוי העלוב
ההוא הנוטף בקמצנות מן הבשר החי שכמפטמים אותו בכל הכוח. סוף
סוף הרגשתי איך המתח נמוג באמת. כך וודאי מרגישה שלפוחית על גב
כף הרגל, כזו שנוצרת משילוב של רצועות סנדל, לחות תל-אביבית,
וחברים שגרים בחור התחת של העיר המפויחת הזו, ומה? תיקח מונית
ביום שבת כזה יפה? חבל! אז אתה הולך ברגל. ואז ברגע אחד בלי
שראתה את זה מגיע, העור הכולא אותה ומחזיקה בעל כורחה בממלכת
הדברים הקיימים, מתייאש ונסדק.
עכשיו אוכל לנוח. לא אצטרך לרכז את כל כוחי בחיפוש אחרי קני
סוף הנטועים בשולי חדרי שיצילו אותי מלטבוע באורו של היום
החדש. לא אצטרך לרקום בו משמעות. לא אצטרך להפציע אל תוך קיום
רציף וסדיר של התרחשות מרגע לרגע, תמיד רק בכוון אחד - מעכשיו
לאחר כך, מעכשיו לאחר כך, מעכשיו מעכשיו מעכשיו. ולך תזדיין.
אתה יכול לדחוף טולה לתחת. מה שלא תעשה זה לא יפסק. רגע ועוד
רגע ועוד רגע,  שיירת כבשים שלא יודעות עדיין שהן מעיל בקסטרו,
שהן פשמינה ירוקה עם פסים וורוד עתיק, שהן מוטלות לצד פרוסות
בטטה אפויה בחלב, נתח סינטה משובח צרוב על גחלים. עם רוזמרין.
שלא מכירות שום פתגם שמחבר בינן לבין יהודים רדופים.
בשונה מנוזל הזרע הדל המגיח מתוכי בתום כמה עשרות שניות של
טלטלה, הזרם הזה לא איכזב אותי. קלח וקלח וקלח. לקח מפה את כל
מה שצפוף לי ודביק לי וכבד. ושלא כמו קודמו, לא הביא איתו שום
אשמה. ההתרוקנות הכל כך אמיתית הזו, שאף לקסטיב לא יכול לזייף.
יכולתי פתאום לנשוף אוויר. ואם לא די בהתרוקנות האלוהית הזו,
היה מותר לי, סוף סוף, להפסיק לשאוף.