חובש.
הצעקה פילחה את הוואדי כמו סכין חדה היא התערבבה בין טרטור
מכונות הירייה לבין קולות הנפץ  הרועמים.
חובששש...
הזעקה נשמעה בשנית. היה בה משהו מקפיא דם, משהו שרק אדם שמתחנן
על חייו יכול להפיק.
אריק נדרך. הוא היה מחופר היטב בשוחה שכרה לעצמו, אבל הקול היה
מוכר לו. יותר מדי מוכר...
הוא ניסה לקום אבל רגליו לא נשמעו לו כתוצאה מרביצה ממושכת.
הקרב המשיך להשתולל מסביבו. הכדורים שרקו באוזניו ולפעמים הוא
דימה לשמוע את משק כנפי מלאך המוות חג באוויר, גובה עוד ועוד
קורבנות.
חווובששש...
הפעם היה בזעקה משהו שונה, משהו שנע בין יאוש עמוק לתקווה
אפסית.
הוא אזר את כוחותיו האחרונים והתרומם כשהוא סוקר את השטח
במהירות. היא הגיעה מצד ימין, לא היה לו ספק בכך. הוא התחיל
לזחול באיטיות אגב צרורות קצרים מנשקו האישי.
ואז הוא ראה אותו...
יווואבבב...
הוא לא האמין שהוא מסוגל לצעוק בעוצמה כזו. היא נשמעה כמו זעקה
של חיה פצועה. הוא קלט את חברו מילדות, יואב, שרוע על הקרקע
מדמם קשות מהחזה כשפניו מעוותות מכאבי תופת. הוא הצליח להגיע
אליו ואחז בו בחוזקה.
"יואבייי, אתה בסדר?" אריק צרח את השאלה כמי שנטרפה עליו דעתו.
אבל יואב לא ענה. הוא רק מלמל חרישית. "כואב לי" הוא התחנן,
אריק פעל כמו מכונה הוא עשה לו חוסם עורקים וביצע הנשמה. הדם
ניגר ממנו ביחד עם חייו כמו זרם מים חזק.
"יואב, דבר איתי". עכשיו אריק בכה כמו תינוק אבל יואב רק הביט
בו בעיניים זגוגיות ולא השמיע הגה. "יואב תדבר", אריק התחנן אך
לשווא. כדורי המוות שרקו מסביבו ביחד עם רסיסי הפגזים, אך הוא
לא שמע מאומה, רק שכב על הקרקע ובכה כמו שלא בכה מימיו, בכי
חרישי, בכי נואש שמסוגל לקרוע לגזרים גם את ליבו של האדם הקשוח
ביותר.