אני מתעורר והדבר הראשון שעובר בי זה פחד מאוד עמוק לקיום שלי.
זיעה קרה מכסה את גופי. אני מתנדנד בין מצב ערות לשינה. שבריר
השנייה הזה נראה לי כמו נצח. השינה היא סוג של מוות. מוות
לתודעה. המוות הזה עדיין מציף אותי. בתוך בליל האינפורמציה
החושית שמציפה אותי ברגע ההתעוררות יש דבר אחד משמעותי ועוצמתי
שמקיף את כל המהות הקיומית שלי. אני עדיין לא מודע לכך אבל
המוח שלי כבר עסוק בניסיון לפרש את האינפורמציה הזאת שזורמת
אליו מן העולם החיצון.

כעבור עוד שבריר שנייה המוח שלי מתחיל לנסות לעבד את
האינפורמציה הזאת. אנחנו עדיין לא אחד. המוח שלי הוא ישות אשר
מתפקדת בפני עצמה. עדיין. הוא נמצא במקום שבו השארתי אותו לפני
פחות מארבע שעות, ברגע שבו נרדמתי. כאשר המוח שלי ואני מתחילים
להתאחד אני הולך ונעשה מודע לקול, יותר נכון לרעש. זה רעש שאף
פעם לא שמעתי. נדמה לי שאני שומע מוות.

אם הייתי צריך לתאר מוות הייתי מתאר אותו לא במראה, לא בריח,
לא במישוש, הייתי מתאר אותו כקול, הקול שאני שומע באותו שבריר
שנייה בה המוח שלי ואני מתאחדים. וווווווש, הקול מנסה להיקלט
בתוך מוחי. גם לי וגם למוח אין את האמצעים לעבד את הקול הזה.
אחרי הכול אף אחד מאיתנו מעולם לא שמע סוג כזה של רעש קודם
לכן. שנינו עושים מאמצים להבין מה מתרחש. שבריר שנייה אחר כך
אני מוצא את עצמי עומד במרפסת.

אני עומד במרפסת. השינה עדיין מנסה לאחוז בי. החושים שלי
עדיין לא מחודדים. חלפו בערך שתי שניות מהרגע בו התעוררתי.
הכול נראה לי כמו חלום. למרות זאת אני בטוח שאני ער. המראות
שנגלים לעיני לא נקלטים במוחי. כאילו יש קצר בין העין שלי
למוח. המוח מסרב לשתף פעולה עם עיני ועם אוזני.

אני שוב במיטה. אני אפילו לא מודע למעשים שלי. חולפות עוד כמה
שניות ואני קם שוב. כנראה שחלק קטן במוח שלי ניסה להגן על עצמו
מפני המראות והקולות. נשלחתי למיטה על ידו. מנגנוני ההגנה שלי
פועלים בעוצמה. המוח מתחיל לקלוט. המראות שראיתי לפני מספר
שניות שבים וצצים לנגד עיני. אני רץ למרפסת שוב. הפעם המוח כבר
מתעשת ומוכן לשתף עימי פעולה. המראות נקלטים הפעם. אני רואה
שלוש בחורות נסחפות בתוך מה שנראה כמו גל של בוץ. אני מנסה
להבין מה קורה. זה לא נראה לי הגיוני שבמקום שבו נמצא המלון
שלי יעבור גל של בוץ. אני מסתכל לעבר הים. הוא רחוק ממני מרחק
של 800 מטר. כל מה שאני מסוגל להבחין בו הוא אנשים והריסות.
ילד בן שלוש עשרה נאחז בפינה של בית. אחרי שניה גל הבוץ קורע
אותו והוא נבלע מתחת לגל הבוץ. יום לאחר מכן אני מבחין בגופה
שלו שרועה במקום אחר באי. אמא שלו, בחורה בלונדינית שלגופה
סדין קרוע ממררת בבכי ליד גופתו.

אני חוזר שוב למיטה. אני חושב לעצמי שכל זה לא קשור אלי. אני
אשכב קצת ותיכף זה ייגמר. חבר שלי פתאום נכנס לחדרי. הוא ישן
עם חברה שלו בחדר לידי וליד חברה שלי. הוא שואל אותי מה קורה?
בשלב הזה מתחילים ליפול לי האסימונים.

קולות של אש מציפים את מוחי. המוח שלי מנסה להתמודד עם גל
האינפורמציה הלא מוכרת הזאת שמציפה אותו. אני פוקד עליו לתפקד.
הוא ממאן. אני שבוי שלו, הוא השבוי שלי. ביחד אנחנו מטכסים
עצה. בינתיים מגיעים זוג תאילנדים למלון שלנו וסוחבים את
ארבעתנו בכוח אל מחוץ למלון. אש פרצה בקומה שלנו. מאוחר יותר
מתרחשת התפוצצות בקומה בה ישנו. לו היינו נשארים שם היינו
מסיימים את חיינו.

המעבר על הקרקע הוא כמו מעבר על פני אש. אנחנו רצים כמו איילה
אשר בורחת מפני שיניו של טורף. ממהרים, אנחנו עולים לקומה
שנייה של פאב סמוך למלון שבו אנחנו ישנים. מולי יושב ילד בן
15. הוא מסתובב ובגבו יש חור. המראה הזה סוריאליסטי. כאילו
נלקח משיעור אנטומיה לסטודנטים לרפואה שנה א'. אני מבחין
בשרירי השכם שלו. הוא יושב ולא מוציא הגה מפיו. כאילו החור
והוא אינם קשורים.

הזמן חולף. לאי מתחילות להגיע שמועות על גלים נוספים שהיכו
בתאילנד וכעת הם בדרך אלינו. אני מתוודע למילה צונאמי. אנחנו
רוצים לרדת לחוף, לחפש הצלה, החוף זה הצלה, החוף זה מוות. אני
יורד, לפתע צרחה מגיעה לאוזני, אני רואה את המוות מול העיניים.
מלמעלה אני שומע את החברה שלי צורחת בפאניקה. בליל של קולות
מציף את מוחי. האינפורמציה מסרבת להיקלט. אני רץ בפאניקה חזרה
למקום מבטחים. החוקים כבר ברורים. למטה זה מוות. למעלה זה
חיים. איפה שיש אדמה יש גלי צונאמי. ככל שאתה נמצא בנקודה יותר
גבוהה הסיכוי שלך לחיות גבוה יותר.

השעות חולפות. אנשים גוועים מסביבי. מכל עבר נשמעים קולות
בכי. אנחנו רוצים להינצל. אנחנו לא יודעים עוד כמה זמן נותר
לנו על האי. ואם נישאר פה ימים עכשיו. אין לנו קשר עם העולם
החיצון. יכול להיות שתאילנד כבר לא קיימת?

הבוקר מגיע. השמועה על ספינות שעושות דרכן אל האי מגיעות
לאוזננו. הרצון להינצל גובר על הפחד. אנחנו יורדים אל החוף,
אנחנו על הסירה, ניצלנו.

אני נמצא בעבודה. מנגנון לשטיפת המדרך עליו עומדות הפרות ברפת
בה אני עובד משחרר בבת אחת אלפי ליטרים של מים. ווווווש המים
שוטפים בעוצמה את המדרך. במערכת של סירקולציה המים עוברים על
המדרך בעוצמה ונקלטים שוב בקצה המדרך, רק כדי לחזור אל המיכל
אשר אוגר אותם בחזרה. המוח שלי ואני שוב מתנתקים. אני בכלל לא
מבין מה קורה. אני מוצא את עצמי בורח בצרחות אימה. כמה מאות
מטרים משם אני נרגע. אני מנסה להבין מה קרה. המוח שלי ואני
מתאחדים שוב. הקול הזה. קול של מוות.