אני, אני התמימה. אני זו שבעצם אשמה בהכל, נכון?
הרי שאף אחד מכם מעולם לא טרח לשאול מה שלומי, להתעניין
בקיומי, לבדוק אם אני נושמת.
למעשה אני בטוחה שזה לא באמת עניין אתכם אי פעם.
אז בסדר, אני כאן, הנני חיה וקיימת - מה עכשיו? עכשיו מתעלמים?
עכשיו אני כבר מחונכת ומעתה אסתדר לבדי?
איך אתם מסבירים את העובדה שאני סובלת מיום היוולדי ולא שמתם
לב לזה עד היום?
הסימנים היו שם. החרדות, התסמינים, הבכי הבלתי פוסק, הדיכאון
שלא היה בשליטתי שהופיע כבר אז, בגיל חמש, מיני ההפרעות שצצו
להן עם הדרך.
מה, אני עד כדי כך שקופה?
עד כדי כך בלתי נראית?
לא אכפת לכם ממני?
וזה עצוב, כי בהתחשב בעובדה שאתם יצרתם אותי, די אמור להיות
לכם אכפת. ולא רק אכפת - סופר אכפת. אבל כנראה שהאלוהים שם
למעלה ממש לא סבל אותי בתקופת המעבר והחליט להביא אותי דווקא
לידיכם. ואתם כל הזמן בוכים וממררים על החינוך הגרוע שלכם, על
היצירה הדפוקה שכביכול בראתם. הכל התחיל ויגמר בכם. אתם אלה
שחיי הופקדו בידיכם, אתם אלה שהייתם אמורים לנתב אותי לדרך
הישר.
כל החוטים היו אצלכם, יכולתם לעצב איזו אישיות שרציתם.
ובחרתם להתעלם. כמו כולם בעצם.
וכך אני, הברייה חסרת האונים גדלתי לעולם מלא פחדים, מחלות
דמיוניות שהמצאתי ובעוד אתם עיוורים לי. אני בטוחה שהיו לכם
דברים הרבה יותר מעניינים להתעסק בהם - עבודה, כסף, חברים, בני
המשפחה האחרים ובשל כך לא מצאתם אף רגע כדי לברר מה איתי.
הפקדתם אותי תמיד בידי אחרים. בידי המטפלת, בידי גורמים כאלו
ואחרים, בידי הרכושנות והקפיטליזם. ולא אמא, זה לא מפצה על שום
דבר.
אני חולה, ממש חולה. וגם עכשיו, כשאני אומרת לכם את זה, צועקת
את זה בפנים, זה לא מזיז לכם אפילו את העפעף. ואיך בן אדם יכול
לאהוב את עצמו כשהוריו שלו לא שמים לב אליו?
ואיך תמיד זה מחליק ביניכם?
ואיך תמיד אני בטוחה שהנה, השתניתם, עכשיו תאהבו אותי ובכל פעם
מחדש אתם יורקים לי בפרצוף.
ובסוף אלה אתם ששואלים את השאלות.
אתם יודעים, עדיין לא מאוחר מדי.