כל מה שאני עומדת לספר לכם עכשיו היא האמת כפי שאני זוכרת
אותה. אני מתכוונת לספר לכם על הלילה הנורא שאירע בליל כל
הקדושים שלפני 27 שנים, כשהייתי בת 14. למרות שעבר כבר כל כך
הרבה זמן מאז, אני עדיין מוצאת את עצמי מתעוררת בבהלה בלילות
שטופי ברקים, כשכל גופי מכוסה זיעה קרה. אני מרגישה היום צורך
לא מוסבר לשתף מישהו במה שקרה באותו הלילה, במחשבה שאולי עצם
השיתוף הזה יעזור לי להתמודד עם האירועים שגרמו לי לכל אותם
אינספור לילות חסרי, בהם ביליתי כשראשי קבור עמוק מתחת לשמיכה,
מפחדת לעצום את עייני, להירדם וליפול לתוך תהום אפלה וחסרת
תחתית. לצלול לתוך סיוט שלא יודע סוף.
אני חושבת שאם רק אוכל לספר לכם. ארגיש יותר טוב. ואולי, רק
אולי, היא תניח לי.
הכל התחיל...
הכל התחיל כשמדיסון...
הכל התחיל כשמדיסון חשבה...

הכל התחיל כשמדיסון חשבה שיהיה כיף אם נאסוף את כל חבורת הבנות
שלנו ונערוך מסיבת פיג'מות בבית שלה בזמן שאבא שלה בניו-יורק
לרגל נסיעת עסקים. ההורים של מדיסון התגרשו לפני מספר שנים,
ומאז היא מבלה את רוב זמנה עם אבא שלה כאן. אף פעם לא היה לו
אכפת לו כל כך מהבת שלו, והאמת היא שרוב הזמן מדיסון הרגישה
כאילו הוא בכלל לא מכיר בקיומה. רוב הזמן הוא היה עסוק בעבודה
תובענית במשרד עורכי הדין המצליח ביותר בחוף המערבי. בשנה
האחרונה הוא אפילו נעדר עוד יותר מהבית, כשנודע לו כי ייתכן
ויבחר לקבל סטאטוס שותף במשרד. הזמן היחיד בו ראתה את אמה היה
בחופשת הקיץ, בה הייתה נוסעת לרוד איילנד למספר שבועות קצרים
ומתגוררת עמה.
אחת אחרי השנייה, הבנות התחילו להופיע במפתן הדלת בביתה של
מדיסון. אני הייתי הראשונה, הקדמתי במיוחד בשביל לעזור ולסדר
את הסלון כדי שיהיה מקום לפרוס את שקי השינה בהם תכננו לישון.
אחרי, הגיעה אמנדה, הבלונדינית שבחבורה. ואחר כך קרוליין,
שבאותו הזמן זכתה לקפיצה אינטנסיבית ברמת ההורמונים שזרמו
בדמה, מה שהסב לה קפיצת מדרגה מעל כולנו בכל הנוגע להתפתחותה
המינית, מה שהוביל לתשומת לב מיוחדת שקיבלה מהבנים, ומבטים
אכולי קנאה מצידנו.
כל אחת מהבנות הגיעה כשהיא מצוידת בשק שינה (אני הבאתי את שק
השינה הצבאי שאבא שלי הביאו איתו כשחזר מהמלחמה בוויאטנם),
ועוד שקית גדולה מלאה בממתקים ושאר שטויות שישאירו שלל לא רע
עבור פיית השיניים שתבקר אותנו בימים שלאחר מכן.
התחלנו את מסיבת הפיג'מות כשכל אחת מאיתנו הייתה מכורבלת עמוק
בתוך שק השינה שלה, וביחד יצרנו חצי מעגל, כשברקע הטלוויזיה
הקרינה סרטים שונים בשחור לבן. רוב הזמן היינו עסוקות בלרכל על
בנים ובנות מבית הספר ולבלוס בלי סוף שוקולדים, טוגנים ושאר
ממתקים.
"אני לא מאמינה שאכלתי את כל החטיפים המטוגנים האלה," העירה
קרוליין, "עכשיו בטוח יכסו לי את כל הפנים חצ'קונים מכוערים",
הבעת פניה הייתה מלאה ברגשי אשם.
"שמעתי שאם מורחים טלק על הפנים, זה אמור להעלים את כל
הפצעים", השיבה אמנדה. מהר מאוד התחיל להתפתח וויכוח בין
קרוליין לאמנדה. אמנדה טענה שכל עניין הטלק הוא שקר שאמהות
מספרות לבנות שלהן כדי לחסוך את הביקור המעייף אצל רופא
המשפחה, ובתגובה, קרוליין ענתה לה שהיא מפגרת ולא יודעת כלום.
רגע לפני שהציפורניים נשלפו, מדיסון השתיקה את כולנו בקריאה
אחת. "שקט כבר! שניכן נשמעות כבר כמו זוג תרנגולות בלול.
מקרקרות ומקרקרות בלי הפסקה."
נעלבת, הגיבה קרוליין, "טוב, אבל מה כבר אפשר לעשות, זה לא שיש
משהו מעניין לראות בטלוויזיה, אף פעם אין משהו טוב לראות בשעות
הללו". באותו הרגע שודר איזה סרט אימה ישן שכנראה הופק בתקציב
דל בצורה לא רגילה. המפלצת הראשית הייתה לבושה בתחפושת גומי
נוראית, ולמעשה יותר מאשר מפלצת, דמתה דווקא לאדם שעיר במיוחד
שמנסה לזייף צליעה בצורה גרועה במיוחד.
"אז מה? אנחנו לא צריכות איזה סרט משעמם בשביל להעביר את
הזמן", ענתה מדיסון כממתיקת סוד.
"אם כן, מה את בדיוק מציעה?", שאלתי בהתעניינות.
מדיסון הביטה סביב החדר באיטיות, ואז פלטה בקול לוחש אל תוך
חשכת החדר, "שמעתן את הסיפור על בלאדי מארי?". הבטתי אל
קרוליין, והיא החזירה את מבטה אלי. אף אחת מאיתנו לא ידעה במה
היה מדובר. רק אמנדה הפרה את הדממה. "אני חושבת שאחי סיפר לי
עליה לפני כמה שנים, אבל כולם יודעים שמדובר בלא יותר מאשר
מעשייה בדיונית. סתם סיפור שאחים גדולים נוהגים לספר לאחיהם
הקטנים כדי להשאיר אותם ערים בלילות ירח מלא. זה סתם בשביל
תינוקות". היא אפילו לא טרחה להסתיר את הזלזול שחשה בליבה.
"עם השנים הסיפור קיבל הרבה מאוד גרסאות חדשות ומשונות,
שמשבשות לגמרי את העלילה המקורית. אבל אל תטעו, הסיפור האמיתי
אינו אגדה ואינו בדיה. הוא אמיתי כמו הירח המלא שתלוי גבוה
בשמי הלילה הזה".
"מספיק כבר עם ההקדמות מדיסון. את מתכוונת לספר אותו או לא?",
שאלה קרוליין, מסוקרנת מכל העניין.
מדיסון הרימה את שלט הטלוויזיה והנמיכה את הווליום עד שהדבר
היחיד שניתן היה לשמוע הוא הטפטוף הלא פוסק של טיפות הגשם על
גבי חלונות הזכוכית והרעפים הישנים. "אז כפי שהתחלתי לומר,
במשך השנים נרקמו גרסאות רבות לסיפור הזה. אבל בכולן קוראים
לאשה באותו השם. מארי וורת'. בחלק מהמקרים מספרים עליה שהיא
הייתה מכשפה שהוצאה להורג לאחר שהתגלתה כמי שמשחקת באומנות
הכישוף השחור. ובמקרים אחרים אפשר לשמוע כי היא הייתה מעורבת
בתאונת דרכים מחרידה בה נספו כל בני משפחתה, ורק היא הייתה
היחידה ששרדה, רק בשביל לגלות כי פנייה הושחתו בצורה הנוראה
ביותר".
קרוליין פרצה לדבריה, "אבל כל אלה הם שקרים, נכון?"
"כן, אבל כמו בכל אגדה, גם כאן קיים שבב של אמת שמסתתר עמוק
מתחת לפני השטח."
בשלב הזה מדיסון כבר הצליחה להפנט את כולנו. שכבנו עמוק בתוך
שקי השינה החמים, מרגישות בטוחות ומוגנות מן הרוחות המייללות
והסערה שהתחוללה בחוץ. בלי לשים לב כל אחת מאיתנו החלה להדק את
כפות ידיה כלפי שק השינה. בשקט שנוצר ניתן היה לשמוע אפילו
סיכת ביטחון נופלת על הרצפה. הדממה הייתה מוחלטת. ורק אז,
כשחשה בנוח, מדיסון בחרה להמשיך.
"האמת היא, שמארי היא לא דמות בדיונית. למעשה, היא הייתה בתו
של המלך הנרי התשיעי ששלט באנגליה ביד רמה. לימים היא נהפכה
למלכה מארי הראשונה, ואם יש דבר אחד שהיא ידועה בו, הייתה
אהבתה והערצתה ליופי".
אמנדה לא יכלה לעצור בה, ופרצה בצחוק מתגלגל, "בדיוק כמו
קרוליין והחצ'קונים שלה".
קרוליין לא הייתה מוכנה להתחיל בקרב מחדש, "נו תשתקי כבר, ותני
לה להמשיך", גערה לעברה. ובכך השקט חזר.
"בעודה נערה, הייתה מארי ידועה בכל הארץ כאישה היפה ביותר.
מחזרים יפי תואר הגיעו מארצות רחוקות על מנת להיפגש עמה ולבקש
את ידה. מארי, שהייתה ידועה בשחצנותה לא פחות מיופייה שובה
הלב, סירבה לכל הצעה שקיבלה, בטענה כי טרם הגיע אליה האדם אשר
היה ראוי לשאת אותה לאישה.
עם השנים התבגרה מארי וגופה החל להזדקן. לא עבר זמן רב עד
שהופיע הקמט ראשון על גבי פניה. בתגובה מארי נלחצה ונכנסה
להיסטריה, פונה לכל יועציה הקרובים על מנת שיעוצו לה פתרון
שיעניק לה בחזרה את פניה החלקות והיפות. אולם התאכזבה לשמוע כי
אין בידיהם פתרון, וכי על פי דבריהם היא הייתה כה יפה עד שבכל
פעם שהייתה יוצאת מביתה, השמש הייתה מחווירה בתגובה.
דברי החנפנות לא עזרו, וכשהיא נואשת, פנתה בסוד אל בעלת האוב
כדי שתעוץ לה עצה אמיתית.
כשהגיעה אליה, פרסה בפניה בעלת האוב מספר קלפים, ולאחר מכן
סיפרה לה מה עליה לעשות אם ברצונה לשמור על יופייה לנצח נצחים.
היא לחשה לה לתוך אוזניה את מה שעליה לעשות. יהיה עליה לאסוף
ולשחוט את כל הבתולות הצעירות שברחבי הארץ, ולהתרחץ בדמן הטהור
יומם וליל. ורק כך, תזכה לשמור על יופייה וצעירותה.
הבשורה המחרידה של בעלת האוב לא עצרה בעדה של מארי לבצע את
דבריה בדקדקנות רבה. ובלי להמתין, שלחה את כלל חיילי המשמר
שייצאו אל כל ישוב נידח בארץ, ויביאו אליה את ראשה של כל בתולה
חסרת מזל אשר תקלע לדרכם.
כך מארי, שזכתה לכינויי 'בלאדי מארי' עוד בזמן כהונתה כמלכה,
בילתה את שארית ימיה באמבט הדמים שלה. שהושקה מרבבות מבנותיה
היפות של ארצה. מארי בילתה באמבט כשדם הקורבנות החם מכסה את כל
גופה, מלבד אפה שנשאר מחוץ לקו הדם ואיפשר לה לנשום. יום אחר
יום, שם בילתה את כל זמנה, אדישה למאורעות שאירוע בממלכתה
באותה העת. היא דרשה בחומרנות כי משרתיה ינקזו את האמבט וימלאו
אותו במלאי דם טרי וטהור לפחות פעמיים ביום. ובאמבט הזה, חיה
ומתה. כשהיא רחוקה מכל אדם שיוכל לראות אותה ואת יופיה
המקרין."
לבסוף, כשסיימה לספר את הסיפור, השתתקה מדיסון. וכל אחת מאיתנו
הביטה אחת בשנייה, מנסה לאשש כי היא אינה היחידה שהייתה אחוזה
בפחד המשתק. ואז, מדיסון המשיכה בפעם האחרונה.
"אבל דעו לכן, שזה לא הכל."
"מה עדיין לא סיפרת לנו?" שאלתי.
"יש חלק נוסף לסיפור, שלגביו אני לא יודעת אם הוא אמיתי או
לא.", היה אפשר להבחין בחשש שעלה על פניה של מדיסון. מה שהיה
בהחלט לא מחזה רגיל. "יש האומרים... שאפשר להחזיר אותה".
"למה הכוונה?"
"על פי השמועה, אם אתן בוחרות להאמין בה, יש דרך לראות אותה.
אבל רק בליל כל הקדושים".
בנקודה הזאת, התחלתי להרגיש את ליבי מתחיל לפעום חזק יותר,
הייתי בטוחה שגם קרוליין מרגישה כך.
"כל מה שצריך זה לסגור את כל האורות שבחדר המקלחת, וכשהוא חשוך
לגמרי, להיכנס אליו כשאת מחזיקה נר דולק. אז עלייך לעמוד מול
המראה, וללחוש בקול מתגבר 'בלאדי מארי' 13 פעמים. ברגע
שמסיימים לקרוא בשמה, היא מופיעה במראה ואז או שהיא עורפת את
ראשך במקום, או שמי שזימן אותה מאבד את שפיותו לנצח. נהפך
לקוקו אמיתי".
אמנדה הייתה הראשונה שהגיבה, "אין סיכוי שזה נכון. כמו שאמרתי,
זה בשביל להפחיד ילדים קטנים"
"אז בטח לא תהיה לך בעיה לעשות את זה בעצמך, נכון?", אבל אמנדה
לא ענתה.
"הרי אם כל הסיפור הזה זה משחק ילדים אחד גדול, את בוודאי לא
מפחדת להיכנס עכשיו למקלחת ולקרוא בשמה 13 פעמים"
"אני לא מפחדת," אמנדה פתחה במגננה, "זה לילדים!"
מדיסון שלחה את ידה לעבור שולחן העץ הקרוב, והרימה אחד
מהפמוטים שהונחו עליו. הנר היא אכול עד מחיצתו, כששאריות שעווה
נמרחו לכל אורכו. מדיסון הביטה בו לרגע, והושיטה אותו לידיה של
אמנדה. תחילה אמנדה לא הגיבה, אבל כשמדיסון כבר ממש דחפה את
הנר לעברה, אמנדה אזרה אומץ, לקחה את הנר ושיחקה בו בין
אצבעותיה. "עכשיו אני אוכיח לך, אחת ולתמיד. אני לא מאמינה
שאתן באמת קונות את עלילת השקרים הזאת שלה". כעת היא נעמדה על
כפות רגליה, כשהיא מחזיקה את הנר בצמוד אליה, קרוב לליבה.
מדיסון קרבה אליה כשבידה קופסת גפרורים. היא הדליקה גפרור בודד
והדליקה בעזרתו את הנר. הפתיל הקצר תפס את הלהבה, ניזון מהאש.
מדיסון ניערה מספר פעמים את הגפרור והוא כבה, כשהוא משאיר
מאחוריו שובל  עשן קצר שמילא את החדר בניחוח בעל אופי כמעט
מיסטי.
אמנדה החלה להתקדם לכיוון חדר המקלחת. פוסעת על גבי המרצפות
הקרות, מרגישה את כפות רגליה מחליקות קדימה, כאילו הוטל עליהן
כישוף כלשהו. בכל הבית שרר חושך מאיים. נקודות האור היחידות
שנשארו היו מסך הטלוויזיה שהמשיך להקרין סרטים בשחור לבן וללא
קול, ובנוסף, הנר שאמנדה החזיקה.
בלי שהרגישה, אחיזתה בנר הלכה והתהדקה ככל שהתקרבה לעבר הדלת.
היא החזיקה את הנר כעת קרוב מתמיד אל גופה.
כשהגיעה לדלת, פלטה החוצה את כל האוויר שהיה כלוא בריאותיה.
מדיסון, קרוליין ואני נעמדנו אחוזות פחג מאחורי הספות שבסלון,
מביטות בה. למרות שאף אחת מאיתנו לא השמיעה ציוץ, ידענו שבאותו
הרגע, גם קול בלון מתפוצץ יוכל לגרום לנו לצרוח ולהרטיב את
בגדינו התחתונים במקום. הפחד שמילא אותנו שיתק אותנו כפי
שהיינו. גם כששאפנו אוויר לנשימה, דאגנו לעשות זאת באיטיות
ושקט מופתי.
ידה של אמנדה ליטפה באיטיות את ידית הדלת הקרה. היה לה מרקם
חלק ומתכתי. היא דחפה אותה מטה ומנגנון הצירים של הדלת השמיע
קול חריקה מהדהד. כאילו עברו מאות שנים מאז הפעם האחרונה
שמישהו פתח את הדלת. הצילינדר היה צמא למעט שמן. הדלת נפתחה
באיטיות. חדר המקלחת שהיה מלא עד כה בעלטה מוחלטת, החל להתמלא
גוון כתום-אדמדם כשזה נחשף לאורו המהפנט של הנר אותו החזיקה
אמנדה. היא פסעה באיטיות פנימה, צעד אחר צעד. החדר התחיל
להתמלא ממאורו של הנר, וכשאמנדה נכנסה פנימה, היא סגרה אחריה
את הדלת. באותו רגע לא שמענו כלום, ולא ידענו מה לחשוב. חיכינו
מספר רגעים, ושום דבר לא קרה. המתנו דקה, שהפכה לחמש דקות,
ועדיין, לא היה סימן לאמנדה. האווירה הייתה מורטת עצבים,
וכאילו בתיאום מושלם, שלושתנו הבטנו אחת בשנייה, כאילו בחשש
נורא. היא בטח מנסה לעבוד עלינו. כך רצינו להאמין. אבל אפילו
אנחנו, חבורת ילדות בנות 14, לא הצלחנו להאמין לשקר הזה.
ואז, כשעינינו שקועות במבטים אחת בשנייה. כשלאותו הרגע הסרנו
את מבטנו מכיוונה של המקלחת. שמעתי את קול הצווחה הנוראה ביותר
ששמעתי בכל חיי. זוהי אותה צווחה שהשאירה אותי ערה במשך כל כך
הרבה לילות חשוכים לאורך חיי. וכנראה תמשיך כך גם לנצח. קול
הצרחה האיומה בקע מכיוון חדר המקלחת. ובאותו הרגע הרגשתי איך
ליבי נופל ישר לתוך התחתונים שלי, ונשאר שם.
אני וקרוליין לא בזבזנו רגע וישר התחלנו לרוץ כשאנו אחוזות
טירוף לעבר המקלחת. מדיסון עדיין הייתה שרויה בהלם ונשארה
במקומה כמו נטיף קרח. היא וודאי לא ציפתה שהסיפור שלה ינדוד
למקומות שכאלה. מתיחה שהתפתחה לכיוון הגרוע ביותר.
כשהיינו במחצית הדרך למקלחת, הדלת פתאום נפרצה באלימות רבה,
כשאמנדה פולטת צווחת כאב אדירה, ונראה היה כאילו הושלכה החוצה.
היא נפלה על גבי הרצפה כשהיא נמצאת בתנוחה עוברית. צורחת
ובוכה. הגנבתי לרגע מבט לתוך המקלחת, אך לא ראיתי דבר. העלטה
חזרה לשלוט בחלל החדר, ורק לרגע הצלחתי להבחין בנר ששכב על אחת
מהרצפות. הוא שכב שם בתוך אמבט של שעווה שהספיקה להתקשח, ואורו
נפח את נשימתו האחרונה וכבה.
חזרתי לראות מה היה מצבה של אמנדה, והיא עדיין הייתה שרויה
באותה תנוחה עוברית, כשהיא מצמידה את ידיה וברכייה אל גופה.
הצרחות שהשמיעה מקודם הספיקו להיחלש, ואת מקומם החליף בכי מר
ועיניים דומעות.
בעדינות רבה נגעתי בה, מנסה להרגיעה, אבל הבכי רק המשיך
להתחזק. ראשה של אמנדה היה קבור ברצפה. קרוליין אחזה בה, והטתה
את גופה של אמנדה לעברנו. המראה שהתגלה לעינינו היה מבהיל
ומבחיל כאחד. כפות ידה שהיא אחוזות כה צמוד אל גופה, היו
מכוסות בדם סמיך ונוטף. כל חולצתה הייתה מהולה באותו דם סמיך
וחם שכיסה את ידיה. ולמרות שכלל לא שמתי לב, אני צרחתי. הייתי
מבועתת מדי בשביל לטרוח לשים לב.
אני וקרוליין רצינו בהתחלה לקחת אותה לעבר הכיור ולשטוף אותה,
אבל אמנדה נאבקה בחזרה באלימות. היא לא הייתה מוכנה לחזור
לעלטה ששררה כעת במקלחת. במקום זאת, נאלצנו להבהיל אותה החוצה
אל החצר, שם שטפנו את כפות ידיה ופניה עם אחד הצינורות שנמצאו
למרגלות כר הדשא. הבכי המר השתתק. במקומו, גופה של אמנדה היה
מתעוות לעיתים. כאילו היו תוקפים אותו התקפי ספאזם בלתי
נשלטים. היה גם המלמול. כל כמה רגעים, אמנדה הייתה פולטת מפיה
מספר הברות לא ברורות שלא הצלחנו להבין לגמרי.
"מ.. מאא, מאררר."
לאחר מכן ייבשנו אותה ועזרנו לה להחליף את בגדייה המוכתמים
בדם. את המשך הלילה העברנו כשאני, קרוליין ומדיסון לוקחות
תורות ויושבות לצד מיטתה של אמנדה, נאבקות בכל כוחנו בעייפות
ובעפעפיים שהתחננו להיעצם.

מאז, עצם האזכור של אותו לילה היה כביכול אסור בנינו. כאילו
וניסינו להתכחש אליו. להעמיד פנים שהוא בכלל לא התרחש. לא יותר
מאשר חלום רע ומרוחק. ובאמת בשש השנים האחרונים עברתי טיפול
פסיכיאטרי אינטנסיבי שניסה לשכנע אותי שזה בדיוק מה שזה היה.
חלום רע. חלום רע במיוחד. הגלולות עזרו, אבל לא לגמרי. עדיין
מדי לילה ראיתי איך הצוות הרפואי לוקח את אמנדה לבית החולים
לחולים בנפשם. היא אושפזה במחלקה הסגורה ולעולם לא השתקמה
לגמרי. כבר 27 שנים שהיא נמצאת בתא קטן ללא חלונות, כשהיא
קשורה בעזרת מספר רצועות עור רחבות אל המיטה. היא ניזונה
מאינפוזיה שהאחיות טורחות להחליף רק לעיתים רחוקות, ומטילה את
מימיה לתוך שקית גומי מטונפת.
במשך כל השנים האלה סירבתי להכיר בכך, ולא העזתי לבקרה. אני לא
יכולה לדמיין כיצד היא נראית, קשורה שם ברצועות, חסרת אונים כל
כך.
מחר. מחר אני הולכת להתמודד עם פחדיי אחת ולתמיד. מחר אני
הולכת לאזור את האומץ.
מחר אני הולכת לבקר את אמנדה.