תמיד נחשבתי למצחיקה, בקטע הזה אף אחד פשוט לא היה יכול עלי.
כשאני פותחת את הפה, אני לא סוגרת אותו וכן, יותר מפעם אחת
אפילו יצאתי "בלונדה"... (לא שאני לא כזאת.)
בתיכון אף אחד לא היה יכול עלי בשטויות, אני אפילו זוכרת
שכשהייתי ממש צוחקת, הייתי נזרקת על הרצפה ומרימה את הרגליים
כמו ג'וק גוסס, וכדי להפסיק הייתי מבקשת שירססו אותי. אחר כך
הגיע צה"ל, ושם הבחורה הצבעונית והמיוחדת שמולכם, אפילו קיבלה
כינוי מיוחד "מלכת המגניבות", כי זה פשוט מה שאני, הרי אין
סיכוי שהחיוך שלי לא יהיה שם, נכון?
אחרי פתיח כזה כבר הבנתם שעוד מימי בית הספר אני הייתי ליצן
הכיתה, אבל איך זה יכול להיות שברגעים האלה, כשאני לבד, זה
נגמר?
איזה סוד הופך את הליצן לליצן עצוב?
המסך יורד, הוילונות האדומים כבר הגיעו לרצפת הבמה, ועוד רגע
אחרון האורחים ילך, נגמרו כבר הכפיים ועכשיו כל מה שנשאר זה רק
שקט...
שניה לפני שהאיפור יורד, המחשבות מתחילות לרצד בתוך ראשי,
והדמות במראה מתחילה להתערפל.

היא רק בת 15 כשהיא בורחת משעור ערבית בחטיבת הביניים. היא
מבולבלת, מאמינה שזו טעמה של האהבה הראשונה: "די! תפסיק, אני
כבר לא עומדת בזה, בבקשה."
אחרי שהראש שלה נחבט כבר כמה פעמים על הרצפה, היא לא מסוגלת
לצעוק או לבכות. קירות עוד לא יכולים לדבר. כשהיא יוצאת חבולה,
היא לובשת מעיל וחוזרת לכיתה. שיגרה מוזרה ולא נתפסת, אבל תומר
הוא הראשון שראה כמה היא צריכה חום. בדיוק כמה חודשים לפני כן,
חבר ילדות שלה עובר דירה והיא נשארת לבד. אין לה חברים, היא לא
יפה במיוחד, וכל מי שיכול להעיף אותה מעליו עושה את זה ברצון.
היא מתרפקת על טיפת תשומת הלב כמו חתולה פרסית, אבל בערב מגיעה
פצועה כמו חתולת רחוב. יום אחד תביני שיש מחיר כבד לחוג קראטה
בחינם.
כשתומר מציע לה שהוא יעזור לה להגן על עצמה, עיניה מבריקות
מאושר. היא מכינה את עצמה לאירוע הכי שהיא יכולה. אוספת את
השיער לקוקו גבוה ולובשת את הטרנינג הכי יפה בארון.

הדמות במראה נראית פתאום כל כך מוכרת. מחזירה אותי בזמן אל רגע
ההתחלה. ילדה כמעט בת 15 בלי ביטחון וצמאה לאהבה.
נפגשנו בפארק שליד הבית שלי, בעיטה חזקה למפתח הלב, והנשימה
הולכת ונהיית כבדה.
"ההגנה הכי חזקה זו ההתקפה. את לא מבינה? אם לא תתחילי לעשות
משהו, אין לי בעיה לפוצץ אותך, את לא רואה? תקומי ותנסי להחזיר
לי. חחח, מה קרה? אין לך אומץ?
פחדנית!! זה מה שאת, אין לך אומץ. כל החיים תקבלי מכות כי אין
לך אומץ."
האימון הראשון נגמר, אבל ללא ספק זה לא יהיה האחרון.

"אין לי אומץ, אבל אני אוהבת אותך, למרות שאתה חבר של חברה הכי
טובה שלי, אני באמת אוהבת אותך."
בום! אם קירות היו יכולים לדבר, הם היו שואלים את עצמם, איך
קיבינימט הגיע לשם ראש בלונדיני?
התשובה כנראה שלא סיפקה את מי שראה את הסימנים.
"סכסכנית, מה נראה לך? שתלכי ותרחיקי אותי מחברה שלי? אני
בחיים לא אסלח לך, שומעת?"
משהו בפנים אומר לי להשאיר בבית את החולצה הארוכה. המורה שלי
רואה את הסימנים ומשם הדרך כבר נראית ברורה יותר.

דמעות קטנות מכסות את הליצן שלכם. בדיוק כמה שנים לפני, היא
יושבת בתחנת משטרה ונשבעת שזה אמיתי, שהיא אהבה אותו ושלעולם
יותר אף אחד לא יוריד לה את החיוך ולא משנה כמה דמעות הוא
יסתיר!