עונג הוא מושג יחסי ומעורפל. ברור לי שגם בשבת הנוכחית, כמו
בכל השבתות מאז הפציעו הזאטוטים לחיינו, נמצא את עצמנו נוסעים
לפינות ליטוף וחוות לגידול אורגניזמים שנויים במחלוקת. לעינוגי
השבת שלנו יש זיקה בלתי מעורערת למסעות האהובים על זאטוטי
הבית, הכוללים תדיר (איך אפשר שלא?) ביקורי ליטוף וחיבה בממלכת
החי.

כמי שיראה באופן בלתי ניתן להסבר מזוחלים וחרקים לסוגיהם
השונים, מתעלפת מג'וקים, חרדה מלטאות, נבהלת מפרוקי רגלים,
בעלי לסתות, חסרי חוליות, עתירי כנפיים ומשושים (וכיו"ב איברים
ותכונות) אני מנסה, אך ללא הועיל, לנתב את הביקורים בעולם החי
לברואים ממשפחת החתוליים או הכלביים. אולם לעיתים בגלל עייפות
פתע או חוסר תשומת לב (ומזל), אני מוצאת את עצמי משדלת את
שותפי לחיים, לזאטוטים, למשכנתא ולשאר הצרות, לשים קץ לחיבה
העזה שמעניקים הזאטוטים לצפרדעים קופצניות, צבי ים לחים,
איגואנות וחלזונות דביקים.

"אמא, תראי איזה חמוד!" זורח הזאטוט מאושר כשנחש כתום מלופף
סביב צאוורו. "הצילו" אני צווחת אחוזת אימה נטועה מבוהלת
במקומי, מבלי כל יכולת לשחרר את הזאטוט מהחיה האימתנית הכרוכה
על צאוורו. "אבל אמא" קורן הזאטוט "אבא אמר שמותר לי ללטף".
"נחש" מסביר לי באריכות מנהל המכירות הממולח "לא משיר שיער,
אין צורך להוציא אותו החוצה והוא גם לא נובח". ובלי שאני
מרגישה כלל, כורתים הזאטוטים ואביהם ברית עם המוכר הממולח,
ומחליטים על אימוץ האורגניזם הביזארי הביתה.
כעבור שבועיים, אני נחרדת לגלות שלא די בכך שחיית המחמד החדשה
שאימצנו ניזונה מדגיגונים חיים, לכשתתבגר יצטרכו אבי רעיון
האימוץ ובניו לצוד עבורה גם עכברים וחולדות.