היה לך את המבט הזה בעיניים. מתנשף ונחנק מרוב כאב הגעת אלי,
עם המבט הזה, חריקת השיניים, לא נעים לך ככה ליפול עלי, הא?
חשבתי לעצמי ושלחתי מבט מהיר לתוך העיניים שלך. ירוקות
צלולות... כל כך יפות. הן הביטו בי בחזרה, או יותר נכון אתה,
אבל אני כבר הייתי עסוקה בלנסות לפתור שוב את כל הצרות שלך.
סידרתי את הסדינים ואתה התיישבת בזהירות על המיטה, פולט אנחת
כאב ומתחיל להרגיש לא בנוח עם הסביבה שבאת אליה. "ספר לי בבקשה
מה קרה" התיישבתי לידך על המיטה שעכשיו קיבלה עוד קצת משקל.
אז מה, רעיון לא טוב היה לבוא לכאן בסוף, לא? חשבתי בזמן
שחיפשת את התשובה המתאימה, לא זה לא יהיה על המיטה. צא מזה,
גם לא מתחת למיטה. תסתכל עלי כבר. תסתכל עלי! תפסיק להסתובב
ככה, אתה מחרפן לי את העיניים וגם מזיז את הסדינים שסידרתי.
תסתכל עלי "תסתכל עלי!"  צעקתי עליך משומקום. אני שונאת
כשהמחשבות באמת עולות לי לראש.
התחלת לגמגם והנחת יד אחת על הכתף שלי. אל תיגע בי.
כאילו-קראת-את-המחשבות-שלי הורדת את היד מהכתף שלי והכנסת אותה
בתוך הג'קט המפואר של החליפה שלך. מה? מה אתה עומד להוציא
עכשיו? תסביר לי, אתה נופל עלי משום מקום, לא אומר כלום, פולט
אנחות של כאב. גונח לי מול הפרצוף. אבל אתה חייב להוציא משהו
מהכיס של הג'קט. "מה יש לך שם?" שאלתי אותך ועזרתי לך לפתוח
את הכפתורים בג'קט השחור והמפואר שלך. החולצה האדומה - לבנה
הייתה מוכתמת, הבנתי מיד מה קרה. אידיוט שכמותך.
"אני מדמם." אמרת וניכר היה על הפנים המשורטטות שלך וגם על פי
שמיעת הקול הצלול שלך שזה דרש ממך מאמץ. אני יודעת, חתיכת
נעל. "אני יודעת" אמרתי לך בצורה הכי מתוקה שאפשר. "רק.. תשתף
איתי פעולה" ותנסה לא להיות אידיוט בהמשך החיים, אוקי?
השכבתי אותך על המיטה והרמתי לך את הרגליים מעל המיטה גם כן.
ניסיתי לנשום ולחשוב בהיגיון אבל אתה התחלת למלמל דברים ואני
כל כך נלחצתי, אני נשבעת לך, והיה לך את המבט הזה בעיניים שלא
נתן לי מנוחה. במה הסתבכת עכשיו, ילד בעייתי שכמותך? כן, אתה
עדיין ילד בשבילי. שוב היית חייב להוכיח כמה שאתה גדול וחזק?
שוב מישהו אמר לך מילה לא במקום וקיבלת התקף זעם? או ההפך?
גרמת למישהו כל כך לכעוס עליך שהגיע למצב כזה כי אמרת לו כל
מיני דברים שהוא לא בהכרח רוצה לשמו.. "ארמ" השמעת קול לא
מובן, כאילו להחזיר את דעתי אליך. כן, נכון, שוב אתה. "אני..
אה.. אל תזו.. חכה כא.. אה.. אממ.." נעלמו לי כל המילים. אני
לא יודעת מה נכנס בי אבל החתך מתחת לחולצה הלבנה עם הכתמים רק
הלך ונפער בכל דקה, חתך ענקי בצד שמאל של החזה שלך הלך וגדל.
זה היה מראה די מאיים בשביל הגוף החטוב שלך, בשביל כל
ההשתחצנויות האלו, הגוף הזה עזר לך. הסרתי ממך את החולצה
ונגעתי בעדינות בפצע הפתוח. התחלת לצרוח. די, תפסיק לצרוח. זה
לא יכאב פחות. התחננתי במחשבותיי אבל אתה לא הפסקת לצרוח
ולהתחיל למשוך בשיער הגלי והמתולתל שלך חזק, להתחיל לזוז בכאב
לכל הצדדים, עד שפתאום היה רגע שעיניך נפערו לרווחה והפסקת
לזוז. "אנ..אני..ע..עומד ל..ל..למות, נכון?" שאלת אותי, וכבר
לא היה לך את המבט הזה בעיניים. מישהו לקח ממך את הניצוץ הכול
כך יפה שהיה לך בעיניים. ניצוץ של פגישה ראשונה, ניצוץ שמופיע
כשלחשת לי שאהבת אותי יותר מהכול.
"לא." כן, אתה עומד למות. וזה רק כי סיבכת את עצמך. "אני לא
הסתבכתי בכלום" התחלת ליילל ולנסות לדבר כמו בחור קשוח. איך
אני אמורה להרגיע את הפצע, איך להפסיק את הדימום כשאתה חייב לי
הסבר לכל כך הרבה דברים והסברים. רכנתי לעברך והרמתי את גופך,
היית כבד ומיוזע, לא הפסקת למלמל ולפלוט אנחות של כאב שצרמו לי
בהרבה. "איך זה קרה?" שאלתי אותך, מנסה לשאוב ממך את השאריות
של הכוח שלך. הדם החל לנזול על המיטה ולהציף את הכול. המגבות
מתחתיך ועל הפצע שהנחתי רק לאחר מכן לא עזרו בכלל.
"תעזרי לי, בבקשה!" התחננת וניסית להוציא מילים בגובה הצרחות
שלך. "תעצרי את זה" התחלת להבין מה קורה פה. אני לא רוצה. אני
יודעת מה עושים. "תספר לי איך זה קרה" דרשתי. "אני עשיתי את
זה לעצמי" התחלת לדבר ביציבות יתרה. הסרתי שכבות של נייר
ומגבות שהיו עליך. אתה כזה מטומטם.. "למה עשית את זה לעצמך?"
שאלתי ואתה לחצת על הפצע כל כך חזק כאילו זה מה שיביא לך
כוחות.
בלי ששמתי לב מצאתי את עצמי שרועה על הרצפה, עם יד אחת העפת
אותי מהישיבה הלא יציבה שלי על המיטה. אז מה, מנסה להוכיח לי
ברגעים האחרונים שעדיין יש לך כוח? "למה עשית את זה לעצמך?"
שאלתי בעודי מתחילה לרפא את הפצע. על פניך ניכרה הבעת תודה,
למרות ששנינו ידענו שאני לא אצליח.
"אני לא הולך לספר לך" אמרת לי בתוקף, מתחיל להראות סימני
התייצבות. אתה גם לא הולך לשרוד את השעה הקרובה. הסתכלתי
בפצע הפעור שהלך והחל לחתוך גם את הבטן שלך. "לא..לא..לא!"
התחלתי להילחץ והפעם ברצינות. מה חשבתי לעצמי? משחקת איתך
משחקי מי יותר חכם ולמי יש יותר כוח בקשר הזה. תמיד אני עושה
את ההחלטות ותראה מה קורה... למה אתה נותן לי להחליט ככה
החלטות? אתה יודע איך אני כשמדובר בי. אני זוכרת, אני זוכרת
הכול. זו בדיוק הבעיה. אתה הבטחת לי.
ואני לך.
"אני לא מאמין" לחשת לי. "מה, מה אתה לא מאמין?" אוי... איש
שלי.
"שבאתי אלייך." הוא לא מ א מ י ן. הגיע הזמן שתפסיק לשקר
לעצמך וכמובן שגם אני אפסיק לשקר לך, כן, אתה עומד למות, וכן,
זה לא היה חכם לבוא אליי לפני. תפסיק, לא, תפסיק, תפסיק! אל
תתחיל עם זה, תוריד את היד, אני רצינית. די.
"את חושבת עלי, נכון?" שאלת בעודך מלטף את הפנים שלי.

נזכרתי ביום אחד שכמעט נהרגת באיזושהי מלחמה שלך עם עצמך ובאת
אליי עטוף בדם של אנשים אחרים ומכוער מהרגיל, השיער שלך היה
מלוכלך והעיניים שלך לא נצצו אבל אתה חיבקת אותי כל כך חזק עם
כל הכיעור הזה שלך והלכלוך הזה שממש נזל עלי ואני הרחתי את זה
וכאב לי הראש, אבל אתה לא הפסקת לחבק אותי והבטחת לי. אתה
הבטחת לי שפעם הבאה אתה תבוא אלי. ואני חייכתי. וכעסתי עליך.
מאוד.
אני לא אוהבת כשמקיימים הבטחות.
ו...
אני כל כך מצטערת.

"אני תמיד חושבת עליך. אישלי."