נידונתי
למבוך שלא נגמר.
שפמי וזנבי שסועי מלכודות,
פרוותי נשרה
ורגלי עייפו משאת משקלי שדולדל.
אני חשה בריחה של גבינה
ואצה בכל כוחותי האוזלים
כדי להיתקל בחיץ חדש
וכמעט לרוצץ עליו גולגלתי.
אני מפלסת דרך, אחוזת בהלה, בין ערימות נסורת וצואה
כשנהמות חתול באוזני הרועדות,
ומתנגשת באותם הקירות
שכבר הכתמתי בדמי
פעם אחר פעם.
אני רצה ורצה
והגלגל לעולם עומד.
בהתחלה עוד חיפשתי את הדרך הנכונה
אבל למדתי לדעת:
"כל הנחלים הולכים אל הים
והים איננו מלא."
אני רוצה להתחפר במחילה
ולא לקום עוד.
הגבינה, אם היא קיימת,
אינה במבוך שיועד לי.
גם את היציאה לא אראה.
אבל אני מרחרחת סביבי
ומתרוממת לריצה הבאה
כי זה כל האדם.
