אתה הולך ממני.
וכל מה שאני רוצה זה רק למהול את הרגשות שלי במשקה האלכוהולי
הזול שקניתי למקרה שארצה לשכוח אותך, לפחות לכמה שעות.
אני לא אמרתי לך כלום כשיצאת בסערה, כמו שלא אמרתי כלום
כשנכנסת בסערה. רק עמדתי פעורת פה והרגשתי את הבטן שלי מתהפכת.
הוצאתי שתי כוסות בטעות. כנראה מתוך הרגל. ניפצתי את שתיהן על
הרצפה כשראיתי את עיניך משתקפות בזכוכית, מביטות בי במבט חודר
כאילו מנסות לשלוט בקצב הלב שלי, שכבר מזמן יצא משליטה.
אני יוצאת משליטה.
תמיד צחקנו כשקראת לי משוגעת, ואני בתגובה נשכתי לך את הצוואר
והכרזתי בחיוך מרושע שאני הכי אוהבת אותך כשאתה מתפתל מכאבים.
נהייה לי חם פתאום. אולי זה מעצם המחשבה עלינו ואולי סתם כי
נשרף לי הגרון מהשתייה. הורדתי את החולצה והתמתחתי באיטיות על
המיטה שלי, בשיניים חורקות, מסתובבת מצד לצד בעצבנות, לא מוצאת
תנוחה נוחה בלי הגוף שלך כרוך סביבי.
אתה ודאי היית אומר שאני במצב ספק אירוטי - ספק נוירוטי, כי
אתה תמיד מחפש תיאורים פסיכולוגיים לכל דבר, וקופץ עלי ומכסה
אותי בנשיקות לכל אורך בטני החשופה. אבל עכשיו אתה לא כאן
בכלל, אז מה שאני יכולה לעשות זה רק למחות את אגלי הזיעה ממצחי
ולהמשיך להוציא את שברי הזכוכית מכף הרגל שלי.
יותר טוב לי בלעדיך, אני מכריזה בקול בעודי מתנודדת וצונחת על
הספה. כן, כן, אתה לא בשבילי, אתה מסובך מדי בשבילי, ואני הרי
כזאת שתמיד מעדיפה את הדרך הקלה. זה תמיד היה החיוך המטומטם
שלי מול החיוך ממתיק הסוד שלך, שכל פעם ניסיתי לנחש מה עומד
מאחוריו? מה אתה מסתיר לך שם מתחת לגישה המחושבת הזאת?
הכל מסתובב לי, או שבעצם זו אני שמסתובבת, אין לי אחיזה.
עד לפני רגע הייתי בטוחה שאתה האחיזה שלי, היציבות שלי. להיות
איתך היה כמו לשבת על אי מבטחים, לדעת שאין דבר בעולם שיכול
לפגוע בי. ועכשיו אתה לא כאן, ואני כמו עלה נידף, כמו בניין מט
ליפול שכל יסודותיו קרסו פתאום. זה עצוב איך אנשים יכולים
להיות תלויים כל כך אחד בשני, וזה גם די נוגד את הגישה
הפמיניסטית שאימצתי כשעוד היית שלי - כמה שנהניתי מההתנצחויות
הקטנות, הקרב בין המינים, המין בין הקרבות.
אז אם אנחנו כאלה שווים, איך זה שרק אתה פוגע ורק אני נפגעת?
סטרתי לי בלחי השמאלית, מאלצת את עצמי לפקוח את העיניים על אף
שראשי הולם כאילו סיימתי עכשיו ריצה של עשרה קילומטרים. אני
מסתכלת במראה הגדולה שבאמבטיה ורואה מולי מישהי שהיא בטוח לא
אני. שטפתי את פניי בזרם של מים קרים, וניסיתי לסרק את שיערי
הארוך הסתור.
אני פושטת את מכנסיי ונכנסת לתוך האמבטיה, החרסינה הקרה מרגיעה
את גופי הקודח ומחזירה אלי את השפיות, שנדמה היה לי שגם היא,
כמוך, טרקה את הדלת ויצאה. המים נכנסים לעיניי המעורפלות
ושוטפים אותן מהדמעות, הנחלים הקטנים שנוצרו לי על הלחיים
נשטפים גם הם. המגע שלך נשטף ממני, הריח שלך, ואני שוקעת,
מטביעה את כל גופי בתוך המים. לרגע עוברת בי מחשבה שאולי לא
כדאי לי לצאת בכלל, אבל אני מיד חוזרת בי ולוקחת נשימה עמוקה,
מתוקה, יותר מכל החצי-חיוכים שאי פעם חייכת אלי.
לבד בחדר, אני פותחת את הארון ומסתכלת על הבגדים שלי כאילו
מעולם לא ראיתי אותם קודם. ליד המכנסיים שלי, שכבו, מקופלים
למשעי, המכנסיים שלך. אמרת לי פעם שזה הזוג שאתה הכי אוהב.

נראה לי שאני אשאיר אותם שם בינתיים, אפילו שאין לי שימוש
בהם,
למקרה שאולי, באחד הימים, תרצה לחזור לקחת אותם.