כשהייתי קטן הייתי חולם שאני בעננים, שאני עף. לא כמו סופרמן
או משהו כזה, גם לא כמו ציפור עם כנפיים שמרסל השכן שלי מקלל
כל הזמן, הייתי כמו פיטר-פן. ממש אהבתי את פיטר-פן, אז רציתי
לעוף, ובנוסף אכלתי המון קינואה, כי אמא עבדה עלי ואמרה שזה מה
שפיטר-פן והילדים האבודים אוכלים.
הייתי הולך לגן השעשועים, וכשרענן היה דוחף את הנדנדה ממש חזק,
בשיא הגובה, עפתי מהנדנדה והייתי בטוח שאם אני אאמין מספיק חזק
בפיות, כמו טינקרבל ואני אוכל קינואה אני באמת אצליח לעוף, ואז
אני אנצח את הנדנדה.
לעוף לא הצלחתי והנדנדה ניצחה. בינתיים גדלתי, היום אני בן 20
והפסקתי לאכול קינואה, זה עושה לי גזים ופריחה על העור. נגמלתי
מעישון, ולא נוגע בסמים, ובנוסף לכל זה יש לי חברה מדהימה, אבל
לא טוב לי... לא טוב לי בכלל. אני כל הזמן מדוכא ועצוב, בא לי
להיות ילד קטן, שרק רוצה להיות פיטר-פן, במקום זה אני בן 20
שיש לו הכול אבל בעצם אין לו כלום.

אני קם ליד מיקה כל בוקר, ורואה שהכול מושלם. היא מריחה כמו
תותים, השיער שלה מלטף וחלק, יש לה חיוך מדהים אחרי הגשר
בשיניים. במקום לקום בבוקר כמו שאר הבנות, עם ריר שנוזל מהפה
ושקיות בעיניים, היא נראית כמו גווינת' פאלטרו לפני טקס
האוסקר. כמה שמיקה יפה והיא רק שלי, אני לא שמח ופשוט לא טוב
לי. אני שותה קפה חזק כל בוקר ומקווה שמשהו מרענן יקרה לי
היום.

והיום אני קם, ויורד לטיול עם כתם הכלב שלי, הוא ממש שמן, אבל
אני אוהב אותו ככה, כמו כופתאות מצה (יעני קניידלעך). כתם ברח
לי, כנראה שאני לא מרוכז, אולי כי מיקה פלטה משהו על זה שאני
לא מקשיב ולא אוהב... שיהיה...
אני רץ אחרי כתם ארבעה בלוקים, כמו המרוקאי הזה שרץ
באולימפיאדה, אני מתנשף ומזיע - מזל שאני כבר לא מעשן. כמו
אשליה בדיוק כשכתם נעצר אני רואה מולי נדנדה, ובאמת שאני מת
לשים גרביונים ירוקים, כובע ואת כל שאר החרא הזה ולהיות
פיטר-פן, אשכרה פיטר-פן המזדיין בכבודו ובעצמו, ועוד בנתניה!
אני מתיישב על הנדנדה וצועק:"עכשיו אני עומד לעוף!", לוקח
תנופה ומתחיל להתנדנד. אני מגיע לשיא הגובה כמו אז כשרענן היה
דוחף, אני קופץ ואז פשוט כלום... אני נופל. אבל אני לא מוותר
לנדנדה, אני מסתכל עליה וצועק: "אני אזיין אותך! אני מנצח
הפעם, תעיפי אותי קיבינימט!". פתאום מגיע זקן מוזר ומביא לי
שני כדורים, אמרתי לו שלא כואב לי הראש, אבל היום אני זורם.
לקחתי את הכדורים, ו"הורדתי" אותם עם הסופר-דרינק קוקטייל
הכחול שלי, וואלה לא משפיע עלי בשיט הדברים האלה אבל זה בטח
יותר עוזר מקינואה. אני שוב עולה על הנדנדה, וכתם נובח כמו
מניאק. לא אכפת לי מכלום, עכשיו זה רגע האמת, עכשיו אני עף
למען השם. אני מתנדנד והנה אני בשיא הגובה 1...2...3 אני עף!
אני פיטר-פן! (בום!... התרסקות...).
אני קם עם כאב ראש מטורף, אני חבוש בפנים, ויש לי תיקים כמו
פסיכי, מיקה צורחת ומתעלפת ורק כתם מתעשת ומלקק לי את הפנים.
הרופא אומר לי שאני צריך ייעוץ, ואני אומר לו שניצחתי את
הנדנדה... טוב לי.