בסוף הוא התרצה והעביר אותה. למרות שלא היה ספק שאינה כשירה
לכך, שעצם הימצאה מאחורי ההגה כמוה כנתינת רובה לעיוור, הוא
חתם על המסמכים בקור רוח ושלח אותה מאושרת אל גיא ההריגה. טיפה
של אשמה לא פעפעה ברגשותיו, נהפוך הוא. הוא הרגיש מרוצה,
מסופק. הוא אמר את המילה האחרונה, לא הם.
נקמתו השקטה. אך החיים, כמאמר המשפט הידוע, כמו גלגל. פעם אתה
למעלה, פעם אתה למטה, ובמקרים הקשים באמת, אתה עלול למצוא את
עצמך גם מתחתיו.

יום ראשון בערב, הוא בדרך למכונית, הביתה. הפקידה בעלת הקול
הצווחני חודר הקירות קוראת לו לסור אל המשרד, הבוס רוצה לדבר.
לא סתם כינוהו הבוס. לו הייתם עוצמים את עיניכם ומנסים לדמיין
מראהו של אדם זה, אשר עונה לשם "הבוס", קרוב לודאי שלא תסטו
מרחק רב מבבואתו של האיש שישב במשרדו אפוף העשן והמתין לו.
"הבוס לא מרוצה", הבוס פתח. אין אצלו אני, אנחנו, רק "הבוס".
הוא רצה לומר משהו אך גרונו נחנק. גם כך אין בכך כל טעם. אין
אוזן קשבת לתגובתו, תהיה אשר תהיה. שמיעתו התערפלה בעוד הבוס
יורה ומנקב בו את התלונות הידועות לו זה מכבר.
"אתה הולך הביתה, וזהו זה". כך חתם הבוס את השיחה, "הבוס
והארגון מודים לך על עבודתך לאורך השנים."
"הסידור של השבוע?", הוא מנסה להפגין שמץ של נאמנות בלי לדעת
למה.
"מה שנקבע לא ישונה, אתה הרי עובד כאן מספיק שנים בכדי לדעת את
זה", הבוס עונה ומשלח אותו לדרכו, המום וכואב.

בלילה הוא יוצא לשכך כאבים. בכוס הראשונה הוא אף מוצא אי של
נחמה בתוך ים הכאב. לא נותר לו יותר מה להוכיח, ממה לפחד.
תבוסתנות אלגנטית. גם אם יגיע בגילופין למשמרת הבוקר, כשם שכבר
ארע בעבר, הרי שאין כבר תהום עמוקה יותר אליה יוכל הבוס
לדרדרו. בכוס השנייה ובבאות אחריה החלה נמהלת תחושת העלבון
בכעס, כעס טהור. תחושת נקם נוראית משתלטת עליו, מרפדת את
דקירות הכעס והעלבון.
"וכי מי אמר שעלי להיכנע כך, ועוד לסיים את המפלה בהפגנת
נאמנות לסידור השבועי... כלום יש איזו סיבה לתגמול שכזה עבור
מוסד שהוקיע אותי משורותיו? היושר וההגינות הם אשר הביאו
לפיטורי. ועל כן, בשבוע האחרון הגלגל יסתובב.

ואכן, קשר אמיץ קיים בין נאמנותו ויושרו לאיבוד משרתו. קפדן
היה, פדנט, ולא רבים מפרחי התעבורה שבאו בשערי מכוניתו יצאו
שבידם החתימה המיוחלת. אין פניה, סטיה ואיתות שנעלמו מעיניו
הפקוחות הבוחנות. ואף אם לא נראתה סיבה טובה לעין, הרי שגם
הרגש בורר, מי להגה ומי לרגל. הקו הדק הזה, שבין שחצנות יתרה
לחרדה. הרי מלאכת פניית הפרסה ניתנת לרכישה עם הזמן, אולם את
הגישה יש לעקל, לסובב, לעצור עד אשר תתאים לחוקי הכביש. גם
במחיר של בחינות חוזרות ונשנות.

וכך גם ארע עם בנו של ה"בוס". הוא לא הופתע עת הופיע במכוניתו
יום אחד, חיוך של רשע וזלזול מרוח על פניו. הוא הרגיש שהיוצרות
התהפכו, כאילו הוא העומד למבחנו של הבוס, דרך עיניו המשוקצות
של בנו היהיר. נטול מורא החל הבן בנסיעתו. גישתו היהירה התגלתה
בשנייה הראשונה, עת סחט את דוושת הגז, תוך תמרון בלתי אפשרי
ברוורס לשם יציאה מהחנייה הצפופה של בית ארגון מורי הנהיגה.
שליטתו בהגה ובכביש הייתה ללא דופי. הוא אף העז לבצע פניות
חצופות תוך שימוש בבלם היד, שד משחת.
מגיל קטן חונך לרגע הזה, כישלון לא בא בחשבון. שניהם ידעו זאת,
ועל כן שמר הבן כל העת על המהירות המותרת, עצר בחוסר חשק מופגן
בפאתי מעברי החצייה שנקרו בדרכו, אותת כשצריך, עקף בדיוק
ובתזמון מעוררים התפעלות, אבל היה זה במבט, בגישה שהציבו
תמרורי אזהרה בינו לבין הרישיון המיוחל.

"נו... אז אבא יהיה גאה?", שאל הבן מייד בסיום המבחן. במי הוא
יהיה גאה? תהה לעצמו, בי או בבן השחצן?
"נכשלנו", הוא אמר ומיד תיקן, "אתה נכשלת". איזה אומץ נדרש
ממנו להוציא את שתי המילים מפיו, הוא הרגיש כאילו חרב עליו
עולמו, לא פחות מחורבנו של הילד, אולם לרגשות הנבחנים כבר מזמן
פיתח אטימות.
הילד לא הופתע, שמץ של אכזבה לא ניכר על פניו, הוא רק סינן
"ידעתי, יצא לך שם של מניאק...", והלך לדרכו.

השבוע האחרון לעבודתו הזדחל לו לאיטו. בזה אחר זה נכנסו
הנבחנים לתוך משחק בו התוצאות כבר היו ידועות מראש לשופט. את
חלק מהנסיעות הוא אפילו לא טרח לסיים בכבוד, והשתמש בלחיצה על
דוושת הבלם כאמתלה לכישלון, ואין זה משנה שלא היה כל פסול
בנהיגתו של פלוני. ל"בוס" לא היה אכפת. כל תלמיד שנכשל יחזור
שוב, מצויד במרשרשים לקופת הארגון.
והנה כבר יום חמישי, סופו של השבוע המקולל נראה באופק עת שעת
בין הערביים נחה על העיר. הטסט האחרון בחייו יוצא לדרך.

אל שערי המכונית ניגשה ישישה חביבה שמבטה שופע טוב. עיניה,
כחולות ושקופות, רומזות במעט על הדרה הרב אשר הועם במרוצת
השנים, אך טרם סר. בתחילה חשב שרוצה היא הכוונות למכולת
המקומית או ללשכת הסעד הנמצאת בסמוך, אולם משהתקרבה הבחין
במסמכים המוכרים האחוזים בידה. נפשו המיוסרת התרככה קמעה למראה
הנבחנת האחרונה בחייו, אולם מייד התעשת, ועטה את תדמיתו
הקשוחה.
בלי עכבות ניגשו למכונית, התיישבו, נחגרו ויצאו אל הדרך.
מהרגע הראשון נקשרו כל קצוות תהייתו. שום בוחן שפוי לא היה
מאריך בנסיעה עם הגברת מעבר לכביש השירות של הארגון. המנוע
קרטע עת החליפה הילוך, אורות האיתות לא ידעו מימינם ומשמאלם
וחרטום המכונית היטלטל אנה ואנה כמנסה לסטות מדרך הישר. הוא
הרגיש את הסנדוויץ' העבש מהמזנון מטפס מקיבתו כנגד חוקי המשיכה
עת הורה לה לעצור בצד הכביש. היא צייתה מייד, אם כי משימה זו
גם עלתה בלא מעט תמרונים וחריקות.

"כמה מבחנים כבר מאחורייך?", הוא פנה אליה ברגע שפגה סכנת
התאונה. "יקירי, כבר מזמן שהפסקתי לספור. עבורי זה כבר הפך
לסוג של הרגל, תחביב ציני. אני מניחה שגם מבחן זה נכנס
לרזומה", אמרה וחייכה חיוך יבש.
"ואמרי לי, יקירתי, לשם מה לך רישיון זה? האם באמת רוצה את
בכרטיס כניסה לתוך עולם מר ונמהר זה?"
"או... ובכן, ברשותי מכונית ישנה אשר שייכת לבעלי אשר זה מכבר
איבד מיכולתו לאחוז בהגה. וכפי שעיניך רואות, אין בכוונתי לצאת
להרפתקאות אותן כבר חוויתי בלעדי הניירת לה אני מייחלת כעת. כל
רצוני הוא להשתמש במכונית לנסיעה למכולת המקומית. ראה, בימי
שמש יפים אני בשמחה צועדת אליה, אולם בימים בהם השמיים קודרים,
קשה עלי ההליכה, והתחבורה הציבורית אינה מבצעת את שירותה
כראוי."
הוא גירד את פדחתו, כמנסה להציג חשיבה מאומצת בעוד שבפנים יצר
הרע החל מרים את ראשו.
"ובכן", פנה אליה אחר שהוכרעה המערכה המצפונית, "יש בידי
הפתרון, אולם הוא דורש הסכמה לתנאים, מילה כנגד מילה, הסכם
שבעל-פה."
ההקדמה הסתומה לא גררה תגובה זו או אחרת מצידה, ועל כן המשיך.
"התרשמותי שדברייך כנים, על כן על המסמכים אחתום, ובתנאי
שתתחייבי שאכן המכונית תשמש אותך לצורך אותו ציינת ותו לא."
ולאחר הדגשה נוספת של העניין לחש לה את דברי הזימה בדמות תגמול
כספי על הסיכון אותו הוא לוקח על עצמו.

ימים ראשונים של פרישה, והוא עדיין מקיץ בשעה הרגילה. אורח
חייו, חרף הבטלה, לא השתנה כהוא זה. באחד הימים אף יצא את הבית
לכיוון מכוניתו בשעה הרגילה ורק משהביט במושב הבוחן המיותם
נתבהרה לו טעותו. מבולבל הוא שב אל ביתו ומאוחר יותר, כשהשמש
יצאה ממחבואה הוא יצא לטייל ברחובות שכונתו. בהרהוריו נדמה לו
שעם המנוע דמם משהו בנפשו. הרחובות זרים לו. רגיל הוא לחלוף על
פניהם ביעף, בדרכו לעבודה. ועתה הם ארוכים, דוממים, בלתי
נגמרים. מעולם לא הגיע בעת מבחן או שיעור נהיגה עד לחלק זה של
העיר. ישנם מסלולים רגילים, וצייתנותו לחוקים הייתה ללא דופי.
אולי חבל שכך, הוא חושב לעצמו.
הוא מגיע למרכז השכונתי, ומתיישב על הספסל שליד המכולת. האנשים
נראים לו שונים, אחרים ממנו, שמחים יותר. מעניינים יותר. מגן
הילדים בצדו השני של הכביש פורצים בשאגות שמחה ילדים המתנפלים
על הקהל האוהב המחכה בפאתי גן המשחקים. לרגע נדמה לו שאחד
הילדים מניף את ידו לשלום. והנה הילד מניף שוב את ידיו הקטנות
לאוויר ופותח בריצה לעברו. הוא מרים את ידו בהססנות לעברו של
הילד ומנופף לו בחזרה. מאחת המכוניות החולפות מופיעה יד נוספת
המבצבצת מחלון הנהג. הוא מזהה את האוחזת בהגה. היא מחייכת
לעברו ומפנה ראשה לעברו, רוצה לאמור לו מילה או שתיים. תשומת
לבה מוסחת באחת. שביל האספלט המפריד בין המכולת השכונתית לגן
המשחקים נפרץ. מקום מושבו מספק לו את עמדת התצפית לתוצאות
שחיתותו. זעקות השבר של האם מהדהדות באוזניו בליווי חריקות
הגלגל אותו כבר לא ניתן יהיה להשיב לאחור.

לשחיתות אין צבע ואין ריח, אין לה גיל או גבולות. כל עוד היצר
מתגבר על המצפון, וכך גם של שותפך, אין מחסום בלתי עביר. שנים
של יושרה והגינות מתמוטטים ברגע אחד של חמדנות...
והם הסכימו בשתיקה, נפרדו בתקווה שלעולם לא יפגשו שוב. כך
ירווח לו למצפון, והשקט המוסרי ישרור על פני המים השקטים של
הגמלאות.