"נביל! ". צעקתי כמעט באפיסת כוחות בעודי מדדה על החול הלוהט.
קולי עבר ליד האנשים הבודדים שבמקום, ונדמה היה שאיש מלבדי לא
הבחין בקריאה. אולי גם אני לא.
הרכנתי את ראשי הכבד במידה מסוימת של ייאוש, ורק עכשיו הבחנתי
בנעליי הקרועות. זה כנראה מה שהקשה עליי את ההליכה.
כבר יומיים אני מתהלך במדבר הארור הזה, מנסה למצוא את אחי
האבוד. אני ממשיך לצעוד בצעדים מדודים, משתדל לא לאבד דרכי, לא
לשכוח מאין באתי.
"נביל!". קראתי פעם שנייה, הפעם כמעט נחנקתי.
ילדה קטנה יצאה מהאוהל שבמרחק מטרים ספורים והביטה בהשתאות
למראה הנער הזר. אחר בחנה בקפידה את בגדיי הבלויים.
אני מעיף מבט חטוף בילדה, אך תשומת ליבי מוסתת דווקא למראה
שנגלה לעיניי לא הרחק משם- קצת אחרי שורת האוהלים, ממש במורד
ההר, מונחים באי- סדר כמה בתים רעועים, שבעה עצי אשל ובאר מים
אחת.
רגליי התקדמו, הפעם במהירות. לא שמעתי שום דבר סביבי, מלבד את
קולה של אמי שציווה עליי שוב ושוב: "שמור על אחיך...".
תמיד תהיתי למה דווקא עליי הפקידה אמי את העול הזה לפני שעזבה
אותנו. אולי משום שאבי נראה טרוד יום ולילה כדרכו של אדם שעל
כתפיו מוטלת דאגה לאנשים רבים, ואולי כי ידעה שעניין זה יהיה
לא יותר משולי בעיניו.
מכל מקום, אני קיבלתי עליי את גזר הדין הזה בשתיקה.

"נביל, נביל, איפה אתה? ". המשכתי לצעוד כאחוז תזזית.
הילדה הקטנה נכנסה לאוהל ולא התאמצה להסתיר את הבהלה שניכרה על
פניה.
נתקלתי באבן קטנה וכמעט נפלתי, אך ידיי בלמו את נפילתי. עתה
כשניסיתי להתרומם ראשי הסתחרר.
לגמתי את טיפות המים האחרונות שנותרו לי, על אף שקיוויתי לשמור
אותן לנביל.
רגליי המשיכו לשאת אותי בכבדות, כשפתאום הבחנתי בדמות מתקרבת
אליי. "נביל?" קראתי כשחיוך רחב נסוך על פניי. הסתכלתי סביבי
ועשרות דמויות הקיפו אותי. כולן חייכו אלי. ואז חושך. נפלתי.


עליו של עץ האשל אווששו ברוח הקדים וקטעו את שנתי. מבעד לסורגי
הברזל החלודים נגלה לפני העץ במלוא הדרו, בודד ומתנשא לגובה,
ולא נותן לשום צמחייה זרה לגדול סביבו.
מחשבותיי נדדו הרחק אל נופי הילדות. בעיני רוחי ראיתי את נביל
ואותי משחקים תופסת ליד הוואדי.
ריח בצק ה"פטיר" שאמא לשה באוהל מגיע לאפי ויחד עם ריח האדמה
יוצר ניחוח משכר.
אנחנו צוחקים כאילו בלי סיבה, ואני מרגיש קרוב אליו מתמיד.
אני מדמיין אותו לפרטי פרטים, מנסה לא לשכוח אפילו נקודת חן
אחת בפניו. שערו השחור כפחם, גבותיו העבותות והגומה העמוקה
שבסנטרו מזכירים לי את עצמי, ועיניו הגדולות והטובות מתבוננות
בי.
מחשבותיי נקטעו בבת אחת כשהבחנתי במבטה החמים של האישה שנעמדה
בפתח הדלת.  
"אני רואה שכבר התעוררת. אני מקווה שישנת טוב אחרי הדרך הארוכה
שעברת.
כשמצאנו אותך שרוע על האדמה היית במצב לא כל כך טוב, יא אבני.
כנראה התייבשת.
הנה, תשתה הרבה - זה חשוב מאוד. חשוב מאוד". אמרה האישה במעין
הטפה אימהית תוך שהיא נתנה לי את נאד המים הצונן. שתיתי מעט
ואז פתחתי את פי כמבקש לומר דבר מה, אך האישה מיד הבחינה בכך
ואמרה: "תשתה, תשתה- זה חשוב מאוד, תשתה הרבה!". ואז ניצלה את
ההזדמנות והמשיכה לדבר, משל הייתה שחקנית בהצגה שמכירה היטב את
הסיטואציה הזאת ואת תפקידה, ומתלהבת בכל פעם מחדש.
"אתה יודע את מי אתה מזכיר לי? גם אכרם, בני, מסתובב הרבה
בדרכים. הוא אוהב את המדבר, ואוהב בעיקר לפגוש אנשים חדשים. כל
יום הוא חוזר בשעת אחר הצהריים מאוחרת, והסיפורים- מפה עד
להודעה חדשה..."
מעניין ממי הוא ירש את זה, חשבתי לעצמי.
"אבל כמובן, הוא לא יוצא מגבולות השבט. לא כדאי להסתבך בצרות.
אנחנו בשבט "אל עזאזמה" לא אוהבים צרות. מספיק יש לי דאגות
בבית. יש לי 8 ילדים, אלחמדולילה, וכל אחד כמו עשרה.
שתי הבנות הבכורות שלי כבר נשואות, אלחמדולילה. מהן אני לא
מודאגת. העיקר שהבעלים שלהן טובים, מהמשפחה.
רק נוואל, הבת שלי, כל כך יפה ועדיין לא נשואה, ועוד שבועיים
ימלאו לה 16.
הבן הגדול שלי מחמוד חי באוהל שלידנו עם אישתו. אישה אחת יש
לו, אבל גם על זה השבח לאל.
אבל הקטנים- אללה יוסתור... איברהים וזוהר- כמו שני שועלים.
מנצלים כל הזדמנות להרביץ. אבל אל תראה אותם ככה, ילדים טובים
בסך הכל... יש להם לב של זהב.
איך הם עזרו ללילה שכמעט נפלה לבאר. אפילו את עצמם סיכנו
למענה.
לילה זאת הילדה הקטנה שלי. קטנה קטנה, אבל שובבה...". צחקה
האישה.
"אבל מה איתך- אתה בטח מאוד עייף." האישה הפנתה אליי את מבטה
וכאילו רק עכשיו נזכרה שאני פה. "שתית מספיק? תשתה, זה חשוב
מאוד. לך תשטוף את הפנים ותתרענן, ואחר- כך בוא לארוחת הערב,
בשעה שבע בדיוק.
אני מקווה שאכרם יחזור עד אז". חייכה האישה במרירות.
"אוי, אסמח לי, עדיין לא הצגתי את עצמי, אני פאטמה. מי אתה?"
"שמי פריד". דיברתי מהר, אולי מחשש להיקטע.
"מרחבא פריד, תרגיש כמו בבית". חיוך רחב מאיר נמתח על פניה של
פאטמה וגרם גם לי לחייך.


הישיבה סביב השולחן הנמוך לא הצריכה אפילו כיסאות, וכולנו
ישבנו סביב השולחן בישיבה מזרחית. רק מוחמד, אבי המשפחה, שישב
בראש השולחן היה גבוה מכולם כי ישב על שלוש כריות.
משני צידיי- איברהים וזוהר. כנראה הושיבו אותי ביניהם כדי
לחצוץ בין השניים.
אכלתי בשקיקה את הפיתה עם הלבנה, רק עכשיו הבנתי כמה הייתי
רעב.
לילה הביטה בי וחייכה בחיוך שובבי: "אתה האורח הכי רעב שהיה
לנו...מהר, תביאו לו עוד לבנה!"
גיחוכים קלים נשמעו סביב השולחן. האב היה הראשון שהתעשת. "תנו
לפריד לאכול בנחת. ואת, לילה, שלא תבריחי לנו גם את האורח
הזה!", התרה בה אך ניכר היה בו ששמח על תעוזתה של ילדתו
הקטנה.
ישבתי מול פאטמה, אם המשפחה, והתחלנו לדבר, בעיקר על ענייני
היום. היא לא ניסתה לדלות פרטים רבים אודותיי, מתוך נימוס
לאורח. השולחן כולו המה מדיבורים של בני הבית. שולחן האוכל הוא
המקום הטוב ביותר להעביר חוויות.
ובאשר אליי, אני דווקא נהניתי מהרעש, שהצטלצל באוזניי כמנגינה
מוכרת וערבה שנעלמה מאוזניי ביומיים האחרונים.

הארוחה כבר כמעט הסתיימה כשאכרם נכנס הביתה, והיה כולו נרגש.
הוא התיישב ליד השולחן ובלהיטות החל מספר, למבטיהם המשתאים של
בני המשפחה:
"זוכרים את סעיד? הבחור היה מסתובב ימים ולילות סביב האוהל של
לטיפה, ומתחנן לאביה שייתן לו את ידה של בתו. והאב, שידע שעבור
בתו היפה יוכל להרוויח צאן ובקר שיספיקו לכלכל את משפחתו לפחות
שנתיים, גירש אותו בשאט נפש פעם אחר פעם. והבחור המסכן? אין לו
דבר להציע, אף לא כבש אחד- רק את אהבתו שלא יודעת גבולות.
יום אחד נמאס לו לאב מהבחור העיקש, ואמר לו שאם הוא באמת כל כך
רוצה את בתו, עליו ללכת למאהל של השיך ולקלל את השיך בכבודו
ובעצמו.
אם יעשה זאת, הוא ייתן לו את בתו לאישה.
הלך האב אל השיך כדי לראות זאת במו עיניו.
הכל הרי יודעים שמי שהולך לקלל את השיך פירושו שהוא גוזר על
עצמו מיתה.
בכל אופן, היום הייתי אצל השיך, עמדתי בתור של נותני המנחות,
ונחשו את מי ראיתי?
סעיד המסכן, שמרוב אהבתו נטרפה עליו דעתו, נעמד כמה מטרים
מהשיך ומגדוד השומרים שלו והחל צועק: "חמאד לחמוד!". שומריו של
השיך מייד דרכו את הרובים. מי מעז לקרוא לשיך בשמו?
השיך הורה לא לירות, ושאל את האיש: "מה אתה רוצה?". ענה: "אתה
חמאד לחמוד?".
"כן".
מייד החל הבחור בשטף קללות. "אבא שלך... כל המשפחה שלך...!"
אני נשבע לכם, באותו רגע..." אמר אכרם. "הנשימה שלנו כמעט
נעתקה. רצינו להציל את האיש המסכן אך לא היה בידינו לעזור. פני
השומרים האדימו . הם כיוונו לעברו של סעיד את הרובים. השיך
סימן להירגע.
"סיימת?" שאל השיך בקור רוח. "כן".
ג'נון יא רהון?". שיגעון או התערבות?
"רהון". התערבות.
"שריקני". תן לי חלק בהתערבות.
חשב לעצמו השיך החכם- אם בכסף מדובר, דינו של הבחור למות מייד.
מי זה העיז לקלל אותו בעבור כסף.
אמר הבחור: "מה אלה שיריק". בזכייה הזאת לא יכולים להיות
שותפים.
הסיק השיך בעל חכמת החיים מהשיחה הקצרה הזאת שהבחור המסכן יצא
לזכות באהובתו.
"זכו אותו במקנה, צאן וגמלים". אמר השיך וחיוך סמכותי ניצת על
פניו. לא הייתה זו מחווה של נדיבות אלא עוד אחת מהפגנות העוצמה
שהשיך כה הצטיין בהן.
לאחר- מכן נכנס השיך למאהל ושאל: "מי שלח את האיש הזה?" התוודה
אבי הנערה בחוסר ברירה, והשיך אמר: "אתה שלחת את האיש הזה
למות, במקום זה- אתה תמות."
ובאשר לבחור, אתם יכולים להבין לבד במה הוא זכה, מלבד במקנה
ובגמלים."
כל יושבי השולחן חייכו. השולחן הוא המקום הטוב ביותר להעביר
חוויות.


"אני מבין שאתה מרבה לבקר אצל השיך". אמרתי לאכרם.
"כן. אף פעם לא מזיק ליצור יחסים עם השיך. אבל אני אגיד לך את
האמת, לא בשביל השיך אני בא, אלא יותר בשביל האנשים שאני פוגש
במאהל שלו. ולא על רועי הצאן אני מדבר, שבאים כדי שיכריע
בסוגיות של שטחי מרעה."
"אז על מי אתה מדבר?" שאלתי כאילו איני יודע.
"יש אנשים עם בעיות אמיתיות, פריד."
הנה, רק לפני שבוע פגשתי שם שני ילדים קטנים, שבאו לבקש כסף
כדי לקנות תרופות לאמם הגוססת."
"והם קיבלו אותו?". הפעם באמת הייתי סקרן.
"הם לא קיבלו דבר, מלבד ייאוש. מי שתולה את כל יהבו בשיך,
בסופו של דבר יאבד כל זיק של תקווה. אבל אני לא אומר שיש
אפשרות אחרת.
תראה, פריד, לשיך אמנם יצא שם גדול, אבל אתה יודע איך אומרים.
נשיאים ורוח- וגשם אין. אם זה לא תואם את האינטרסים שלו, השיך
לא ינקוף אצבע כדי לעזור."
הבטתי באכרם. על אף שאהב לדבר, לא היה איש של דיבורים. מבחן
התוצאה היה זה שעל פיו שפט את עצמו, ובחייו בכפר דל- האמצעים
שבו התגורר, הוא הרגיש שנכשל במבחן פעם אחר פעם.
וכך בדיוק הרגשתי אני עם נביל, אחי האהוב. האם היה משהו
שיכולתי לעשות, כדי שהוא יהיה לידי עכשיו?
הייתי מוכן להיות לו לא רק אח, אלא גם אבא ואמא.
הרהרתי בכך פעמים כה רבות בימים האחרונים, בזמן שמירקתי את
רצפת הבית, סידרתי את השולחן, או שאבתי מים מן הבאר.
אלו עבודות שלא הייתי מורגל אליהן כלל, אך נהניתי לעשות אותן
בחברת בני הבית.
איברהים וזוהר, האחים הקטנים, לימדו אותי לשחק משחק שהם
המציאו, שבעיניי לא היה אלא 'ללכת מכות'.
גם לילה הצטרפה אלינו בכל הזדמנות שניתנה לה. אחרי ששיחקנו,
לימדתי אותם לקרוא ולכתוב. הם הקשיבו בריכוז ואני נהגתי עימם
בסובלנות ואכפתיות שרק אח בכור יודע מהם.
באחת מן ההזדמנויות האלה, כשפאטמה, האמא, יצאה לקנות סוכר וקמח
ולילה השתוללה איתנו בחצר, אביה בדיוק חזר הביתה מוקדם, אחרי
שרעה את הצאן.
אבל להפתעתה של לילה, רק לשני הבנים הוא העיר.
חשבתי לעצמי שאם הייתי משתולל עם נביל בזמן שאבי היה בבית, הוא
קרוב לוודאי לא היה שם לב. תחת האשל הזקן, שם ישב, האופק היה
צר וקשה היה להבחין במתרחש.

כך חלפו להם הימים בהם שהיתי בבית המשפחה הזאת, וכל יום שעבר,
גיליתי יותר ויותר את המסירות והאכפתיות של בני הבית כלפיי,
וכלפי כל הסובבים אותם.
פעם נווד זקן וחכם אמר לי שדי לאדם במסגרת אחת בלבד- קורת גג
מעל לראשו. שאר המסגרות כבר יצמחו תחתיה. אני חושב שלראשונה
הבנתי למה הוא התכוון.

באחד הימים הצטרפתי לאכרם באחד מ'מסעותיו' במדבר.
כשיצאנו פאטמה כבר לא הייתה בבית, אז הרגשתי צורך למלא את
תפקידה: "קח הרבה מים, אכרם. זה חשוב מאוד."
חום המדבר הכה בי בפעם השנייה בשבועיים האלה, אבל הפעם היו
איתי מים. וגם אכרם.

"אמא שלך לא תדאג לך? לא הודעת לה שיצאנו." אמרתי בתמיהה.
"היא כבר רגילה. אני חושב שאם לא אצא יום אחד מהבית היא תדאג
לי יותר, כי תחשוב שקרה לי משהו." השיב אכרם.
"ומה עם אמא שלך, היא בכלל יודעת איפה אתה?"
"אמא שלי נפטרה לפני ארבע שנים."
הבחנתי באי- הנעימות שהרגיש אכרם באותו הרגע.
המשכנו ללכת, ואני הייתי ראשון לשבור את השתיקה: "היא נפטרה
ממחלה קשה, שלא נמצאה לה תרופה. אבל כשאני מנסה להיזכר בה, אני
משתדל לדמיין אותה לפני המחלה, בימים בהם הייתה במיטבה וטיפלה
בי ובנביל."
ראיתי שאכרם מגלה עניין רב, אז המשכתי לספר.
בדרך עצרנו מידי פעם ליד אחד האוהלים, אכרם השאיר בפתח קצת שמן
וקמח, והמשכנו בדרכינו.
ההליכה במדבר לא הייתה קשה כמו בפעם הקודמת. היה בה משהו שחיזק
את רוחי.
"כל עניין ההליכה במדבר הוא בדבר האפשרויות הגלומות בה...".
מלמל אכרם ומבטו נדד הרחק, כאילו קרא את מחשבותיי.
והוא ידע על מה הוא מדבר. במדבר אפשר להיתקל במכרים וותיקים,
או להתוודע לאנשים חדשים. אפשר להתייבש ולאבד את ההכרה, או
להיקלע בטעות לשרשרת של נקמות דם ולמצוא את מותך.
או שאפשר גם לעבור שינוי מצב, ולקבל פרספקטיבה שונה על החיים.
וזה בדיוק מה שקרה לאכרם ולי.
בדיוק כשהחלטנו פה אחד לעשות את דרכינו הביתה כדי להגיע בזמן
לארוחת הערב, נשמעו קולות בכי של ילדים קטנים מהאוהל הסמוך.
נכנסנו, ואכרם הכיר אותם מייד. גם אני כבר הבנתי במי מדובר.
הילדים רכנו סביב אמם, ששכבה מחוסרת הכרה על הרצפה החמה.
הם נזקקו לתרופה מאוד יקרה כדי להציל את אמם הגוססת, ולאחר
שהשיך, שהיה תקוותם האחרונה, הפנה להם עורף, לא נותר להם אלא
לבכות על אמם שסופה קרב.
ניסינו להרגיע את הילדים, אבל עד מהרה זלגו גם מעינינו דמעות.
"אילו רק היה השיך עוזר להם..." אמר אכרם.
מה דק הוא הקו בין אושר לאובדן מוחלט.
"והילדים המסכנים האלו הם לא היחידים. יש עוד כל כך הרבה
משפחות שזקוקות לעזרה אך בכפר חסר האמצעים הזה אין טעם להתאמץ.
הישועה לא תבוא מאף אחד."
יצאנו מהאוהל היישר לחום הצורב.
"איך השיך מסוגל להיות אטום כל כך?" סינן אכרם והבעתו נמלאה
סלידה. סימנתי בראשי לחיוב והרגשתי את ראשי נע בכבדות מעלה
ומטה, משל משא כבד מוטל עליי. ואכרם, שידע לעמוד על טיבו של כל
ניואנס בפניי, קרא את האכזבה שהתפשטה בקרבי.
הגענו הביתה קצת לפני תחילתה של ארוחת הערב.
אכרם ישב ליד מוחמד, אביו, ואני לידו.
לא סיפרנו דבר. הפעם לא היה עוד מה לומר.


הבית כולו היה כמרקחה. גל של נקמות דם פרץ באזור, והגיע אל תוך
גבולות השבט. השמועות מספרות שאחד הקורבנות הוא סעיד, הבחור
המסכן שניצל מהשיך, אך עתה שאבה אותו שרשרת המוות הזאת שלא
מבחינה בין אנשים עם דם על הידיים לבין חפים מפשע.
לא פלא שפאטמה חששה לילדיה שמא גם הם ימצאו עצמם קורבן.
העשן המיתמר מכפר האוהלים הסמוך חדר דרך חלונות הבית והעביר
חלחלה בכולנו.
אפילו מוחמד האב, שלא החמיץ יום עבודה אחד עם הצאן נאלץ להישאר
בבית.
"לא יאומן... פשוט לא יאומן! " סינן בטון מיואש. "יש כל כך
הרבה קורבנות, וזה בכפר שגם כך לא חסרות בו צרות. כשאחד מבניו
של השיך נהרג בטעות על- ידי נוקמי דם, היינו בטוחים שהוא ישים
קץ למנהג הנורא הזה, אבל התבדינו.
כמה אפשר עוד עם נקמות הדם האלו? על כבוד הם מדברים. ומה עם
כבוד האדם? אסור לרצוח בן אדם על לא עוול בכפו. זה בטח לא משיב
שום כבוד לאף אחד. ובוודאי שלא לעדה שלנו."
"העדה שלנו איבדה את כבודה כבר מזמן, לצערי." הצטרפה אשתו
לשיחה.
"הרבה דברים בכפר הזה דורשים תיקון. ועכשיו".
הילדים הקטנים הקשיבו למתרחש כמוכי הלם. כנראה שבמהומות
הקודמות הם היו קטנים מכדי לזכור את אשר ארע.
ישבנו כל בני הבית סביב השולחן ואכלנו מתבשיל הקדירה המהביל.
כל העת התאמצתי לשמור על ארשת פנים שלווה, שלא תסגיר את מה
שמתחולל בתוכי.
זיכרון מאחי שב והציף אותי, ואיתו רגשות האשם הבלתי נמנעים
שבשנה האחרונה העיבו  על כל זיכרון שהיה לי עם משפחתי. ואז
מייד אותה אכזבה מרה, והתחושה שיכול היה להיות אחרת.

באותו לילה שנתי נדדה. ניסיתי לספור את הכבשים של אבי בניסיון
להירדם, משימה לא פשוטה כלל.
והנה נביל בא אליי. עיניו השחורות והטובות מביטות בי, וכאילו
מבקשות לומר דבר מה. לפתע הוא נלקח ממני. קבוצת גברים חמושים
לוקחת אותו הרחק ועיניהם אש להבה. הם מבקשים נקמה.
פקחתי את עיניי, ולראשונה השלמתי עם העובדה שלא אראה את נביל
שוב. עובדה שהייתי צריך להשלים איתה עוד לפני שנה, כשהנורא מכל
קרה.
חזרתי לישון, והפעם לא הייתה עוד אש צורבת- רק חום של מרק
מהביל.



לא עבר שבוע תמים, וכבר אירוע נוסף פקד את הכפר.
את הבשורה קיבלנו אני ואכרם מפי כמה רועי צאן שחלפו על פנינו.
השיך מת.
הידיעה הותירה אותי המום ברגעים הראשונים.
המשכנו ללכת. אכרם סיפר לי על כל הדברים שהוא חפץ להגיד לשיך
הבא.
ואני הקשבתי, מנסה לזכור כל מילה מדבריו, לנצור עוד כמה רגעים
איתו, ביודעי שזאת אולי הפעם האחרונה שאני אראה אותו באותן
נסיבות.

השמש מאחורינו שקעה ולאורה כמעט ולא היה ניתן לראות את עצי
האשל, שקיבלו גוון מוזהב ונבלעו באדמת המדבר.
בדרך הבחנו בשלט או שניים שמציינים את יום השנה למותו של בנו
של השיך, שנרצח בטעות על- ידי נוקמי דם. על השלט הופיעה
תמונתו. חלפנו על פני השלטים במהירות.
"היה נדמה לי שראיתי... התמונה הזאת מזכירה לי..." אמר אכרם
מבולבל.

באותו היום, לפני שהשמש שקעה לגמרי, עשיתי את מה שהיה עליי
לעשות. נתתי לאכרם מכתב פרידה לבני הבית, ונפרדתי ממנו.
אכרם, שלא הבין לאן פניי מועדות נראה מופתע אך כיבד את החלטתי
כפי שתמיד עשה. גם אני טרם עיכלתי את גודל האחריות המוטלת על
כתפיי. הבטחנו זה לזה שמי שיתבשר ראשון על מינויו של השיך
החדש, יודיע לשני.
נפלנו זה לזרועותיו של זה.
"תודה..."מלמלתי, "על הכל..."

צעדתי לבדי במדבר הקריר והרהרתי ברגעי העזיבה ובתחושות האובדן
שאפפו אותי, ובפרידה מאבי, מבלי שידעתי שזו הייתה הפעם האחרונה
שראיתיו.  ואז נזכרתי באכרם.
כל עניין ההליכה במדבר הוא בדבר האפשרויות הגלומות בה. במקרה
שלי- מצאתי משפחה.
תפסתי את מקומי תחת האשל הזקן, לא לפני שכרתי חלק מענפיו,
שקודם לכן חסמו את האופק.
על אחד הענפים הכרותים חרטתי כמה מילים, ושלחתי אותו עם יונת
הדואר של אבי המנוח לאכרם. על הענף היה כתוב: "התמנה שיך
חדש".
בפתח שנגלה עתה בעץ היה ניתן לראות את המדבר על כל תפארתו.
אחרי שורת האוהלים הרחוקה אפשר היה לראות בבירור כמה בתים
רעועים, שבעה עצי אשל ובאר מים אחת.