דלה
אביון דרכי
כי נחסכת את ממני

דרכי יחד
התפצלו טרם
הגיענו אל חורש ירוק

מטר גשמים הצליף
טיפה אחר טיפה
כה רטובים הם שבילי האדמה

לא סרו
ברקים מעליי
האירו במכאוב
את האפלה

אין הרוח לא חסה
על נוף גן משחקים
חרקו ונעו להן נדנדות
בבדיותיהן

חורש ירוק נשכח
ונתן ידו אל
סמטת עצים שרופים
כרותים ועקורים

אופק הדרך נפרש
אל מרחקים אין סופיים
פסיעה בעקבות פסיעה
ישאירו עקבות ישנים

ריחות בוסתן מתוקים
נבל נפרט
על ספסל עץ שנכרת
יבערו זיכרונותינו
בריח מוסקט.