בזמני שינה, אז השקט אהוב היה עליה במיוחד, הרחשים הקטנים שאיש
לא חש בה בהמולת היום, מנצחים על החלל מזכירים כי יש עין פקוחה
בחשיכה.
זמזום מתכתי של משאבות החמצן, גלגלי האוורור באוושתם המטמטמת,
חרחור מנועי המקררים העייפים, שריקות המוניטורים, פעימות שומרי
המסך, רחשי שמיכות מרשרשות, כריות שנופחות אוושות נואשות
למנוחה, נשימותן הזכות של הנמים היו הנעימים שביניהם. מדיי פעם
היה צליל חזק של חיה מיוחמת מזעזע את הדממה הרוחשת בחשיכה.
המתח הרגעי כשברייה התעוררה לרוקן נוזלים, הרחשים כולם נעתקים
בחרדה, עוצרים הוויתם ומעניקים לדרמת הריקון את מלוא הדרה כשזו
הייתה תמיד מסיימת בטריקה, בסולו לא רשמי, מחווה למקהלה.
עוצמת את עיניה ואת נשימתה, שחלילה לא ירגישו בה ערה. הפוגה
קלה זה הכל, אין צורך להניס את השלווה. חושים מתחדדים כשל חיה
טורפת בחשיכה, עיינים צופות בחיים הנרקמים כשהאור כבה, ריצודים
כחלכלים על הכסאות והרצפה, הבהובים אדומים עם נגיעות צהבהבות,
אפילו הירוקים ניגנו הפוגות, אור נגוהות מהחריצים, צללים
קפואים, חזה עולה ויורד בקצב הנשימה, תיאום מופלא בין לב
לריאה. צורות חדשות משתלטות על כל דבר מוכר באור הזר, כשחקנים
המחליפים תלבושות לפני עלייה לבמה.
הכסא הגדול והשחצן הזה, הוא בסך הכל עוד כסא המחכה בחרש לקריאת
הכרוז לעלות לבמה להפגין את כל הוויתו את תפקיד חייו, להגיד את
השורה האחרונה. מורכן ראש חושש שחלילה לא יקפא ברגע אחד של
שכחה, או חלילה גרוע מזאת ישבור רגל מעומס עבודה, והרי ידוע מה
סופם של אלו ששברו רגל ברגע המכריע של הופעה כשנאלצו לעמוד
בעוז ובגבורה מול עומס הקהל הרב, אפילו לדקה קלה. בבושת פנים
היו מסולקים כלאחר יד ומוחלפים כהרף עין בשחקן חדש צעיר, רענן
וטרי המפליא בפירואטים קלילים כבלרינה זכה.
ואילו לנשבר לא נותר אלא לפרוש ל"שם", למקום הנורא ההוא, שם
ערומים להם עוד שחקנים שחוקים ושבורים  שכמותו, ללא קורת גג,
ללא מגע יד אדם, מחלידים ומתפוררים להם בחריקות נואשות לקצת
אהבה.  
מדיי פעם היה מי מהם זוכה לחסד עליון כשהמלאך הגואל היה מגיע,
ושולף אחד מהם על אף רקבונו המתקדם ובאורח פלא היה מחדש אותו
כביום הוולדו, מתקן את שברו ומשמיש אותו שוב להיות שחקן אורח
בלהקת פרינג'י מקומית ייחודית.
אלו שגורלם שפר עליהם ממש, נשלפו מהערימה הגבובה וקיבלו תפקיד
של אורח כבוד, במעמד מלטף אגו באיזו מערכה של מביני דבר .
הייתה שמועה שהיו אף כמה בודדים, שהפכו עוד בפרישתם למעמד של
כוכבי על והוצגו לתפארת באולמות מפוארים או מוזאונים בעלי שם,
שם הקצו להם חדר פרטי עם טיפול מסור ואוהב. לרוב היו אלו שעוד
בצעירותם היו נחשבים לשם דבר, מה שנקרא - "מזל",או "יד הגורל"
או אם תרצו -  "צריך לדעת למי להוולד". זה קצת מגוכח - נוכח
העובדה, או מול האמת המרה - כי הכל צפוי והרשות נתונה, בסופו
של דבר כולם כך או אחרת גומרים עמוק באדמה או בקרקעיתה של איזו
ימה.