תרופת סבא ללב שבור, הוראות שימוש:
שכב  או שב בנוחיות
רפה את הגוף
נתק את עצמך מהסביבה המידית
שתה משהו
שכטה לא תזיק
שחרר את התודעה
כבה את האור
עצום את העיניים
הנח בכונן הדיסקים את "באלאד מדלי" בביצועם של רוי אלדרידג'
ודיזי גילספי.
אל תשמע, תקשיב
האזן היטב עד לסוף הקטע
הנח על ליבך תחבושת.

"יפה המוסיקה הזאתי" אמרה לי רוויטל, נהגת המונית שלקחה אותי
לפני שלש שנים להגושרים. לא היתה שום סיבה שאסרב לעורך שקרא לי
ושאל אם אני מוכן לסכן את עצמותי הזקנות ולהביא "סיפורים
אנושיים" מהעורף המופצץ בצפון הארץ. למען האמת זה היה כשכבר
נמאס לי. נמאס לי מכל הפרשנים החכמים שיודעים את הכל, מכל הדן
מרגליתים, השלחים, הנוסבאמים והמרכוסים, אלה שתמיד יש להם מה
להגיד על כל דבר, שלא תתפוס אותם חסרי מילים ותובנות. "בתנאי
אחד" אמרתי לו, "בתנאי שאני לוקח את הסלולרי הפרטי ואף אחד לא
מזיין לי את השכל, שום דובר ושום יחצן לא מתקשרים אלי. אני
אשלח לך את הכתבות במייל ותעשה  איתן מה שאתה רוצה. " העורך
הסכים ואפילו הכניס את היד עמוק לכיס המו"ל והצמיד לי מונית כי
אני לא נוהג. לפעמים שווה להיות בעל וותק ומעמד, אפשר אפילו
לוותר על מקומך במועצת חכמי העיתונות בפאנלים האינסופיים
בערוצי הטלוויזיה.  לוקח הרבה שנים לקבל את התואר "חכם מוסמך"
ולשבת עם אובר חוכמים כמוך ועם ה"זמנמעבר", כל מיני גנרלים
בדימוס ושרים לשעבר, לעשות פרצופים רציניים ולזיין לצופים את
המוח.
"איך זה שם" שאלתי את צפל, טכנאי עתיק שנולד באיזור וכרגע הוא
מתנהל לו בצפון עם הגרוטאות של הערוץ הממלכתי כשפגשתי בו
בירושלים שבוע לפני הנסיעה. צפל סיפר לי על התושבים המסכנים
שחיים בתוך הרמץ המעופף ממה שהיה פעם יער שניטע בילדותו ע"י
ילדי האיזור בטו בשבט, על מפיקה שחטפה רסיס בישבנה,  על טכנאי
עמית שלקה בהלם קרב, על אביו בן שמונים ושש שממשיך את חייו
מחובר למכשיר חמצן ומבחינתו אין הבדל גדול עם בחוץ יש מלחמה או
שלום. "סה"כ חרא אחד גדול, ואני כידוע לך גדלתי שם במקלטים אבל
מעולם, פרט אולי למלחמת יום כיפור, לא היתה אווירה כזו של חוסר
אור בקצה המנהרה".

"אם היה גבר שהיה מספר לי על האהבה שלו כמו שהחצוצרן הזה מכניס
את הלב שלו בחצוצרה, וואלה היתי מסכימה לו הכל" אמרה לי רוויטל
ואני דימיינתי לעצמי איך הכושי הזה דוחף את הלב השבור שלו,
שאין שלם ממנו ע"פ הקלישאה, לתוך פיית החצוצרה כמו שהבולגרי
מכניס בשר למטחנה בשביל לעשות קבב. הנהנתי לרוויטל בראש ואמרתי
לה שאפילו במלחמות אנשים עסוקים בלב השבור שלהם ושאלתי מה שלום
אלון. "אלון עכשיו אצל אבא שלו והרוסיה השרמוטה הלוואי שתמות
האמא שלה" היא ענתה. רוויטל היא גרושה שבעלה עזב אותה עבור
איזה עולה חדשה. "אני את הסיפור שלי עם גברים גמרתי, אולי
בקטנה כי אני לא עשויה מעץ אבל אני כבר לא יתחתן יותר, שילכו
לאלף עזאזל".
רוויטל, בשנות השלשים המאוחרות שלה, בחורה נאה, קפיצית, לבושה
בג'ינס הדוקים חזית פוש-אפ ונועלת סיניקרס נוחים. אני מכיר
אותה כבר כמה שנים כי היא עובדת איתנו על בסיס קבוע. כששאלו
אותה אם היא מוכנה להסיע אותי לצפון היא הסכימה מיד בגלל שהיא
קצת הרפתקנית ואולי, ככה אני מקווה, בגלל שהיא שמעה שאני הוא
זה שנוסע. יש לי תכונה גברית שכזו לרפרף עם העיניים על השדיים,
האגן והמפשעה של כל בחורה שאני פוגש  ולא פעם, כשהמבט שלי עולה
למעלה אל הפנים של הגברת, אני מבחין שהיא הרגישה בזה ולפעמים
נראה לי שהיא מרוצה מהעניין. לפני הנסיעה, כשנפגשנו והעמסנו את
החפצים לבגאז', היא חייכה ואמרה לי להזהר שלא תצאנה לי
העיניים. אני כבר לא ילד ועניתי לה שאם עד היום הן לא יצאו,
סימן שהן עושות עבודה טובה ושהיא נראית נהדר, אז היא אמרה שאני
חנפן גדול אבל נחמד וחבל שאני כזה "חנאג'".
עד חדרה בערך, התווכחנו על המלחמה ועל פוליטיקה, על נסראללה
וחיזבאללה, על זה שאנחנו האשכנזים לא יודעים איך צריך לנהוג
בערבים
וכל הקשקוש הרגיל  והצפוי שבין נהגת מונית לעיתונאי שמאלן.
בסוף אמרתי לה  שאמנם אני אמור להבין בדברים האלה ואפילו
מזמינים אותי לדבר עליהם, אבל האמת היא  שלא אני ולא אף אחד
מאלה שמקשקשים כל היום ברדיו ובטלוויזיה באמת יודעים ומבינים
מה קורה ולאן העניינים הולכים וזה כולל שרים מכהנים ואנשי
מודיעין ומה שבאמת מעניין זה שבפעם הראשונה אזרחים אוכלים כל
כך הרבה חרא ולאף אחד לא ממש אכפת.
ביקשתי ממנה לנסוע דרך כביש עכו צפת. עד לצומת אחיהוד שתקנו
פחות או יותר, שמענו ברדיו מוסיקה ופרשנויות. ליד כרמיאל שמענו
את הפיצוצים הראשונים והתחלנו להריח את עשן היערות השרופים.
אמרתי לה שאין טעם להתחיל לחפש מחסה בכל פעם ושפשוט נמשיך
עלבאב אללה והיא הסכימה. עברנו את מג'ד כרום ורמי והתחלנו לטפס
לכוון צפת. ליד פרוד אני חושב, או ליד אמירים, פתאום הרחתי ריח
של יערה. אני בטוח שלא היה שם שום ריח כזה כי בסוף יולי תחילת
אוגוסט היערה כבר מזמן סיימה לפרוח וגם מכיוון שריח עשן הקוצים
והאורנים השרופים היה כל כך דומיננטי שאין סיכוי לשום ניחוח
יערה לחדור דרכו אבל הריח היכה בי בפתאומיות מכאיבה ומעך לי את
הפומפה המשומשת. יתכן שהיה לי התקף לב קל, מאלה שאתה לא יודע
עליהם, באמת הגיע הזמן שאגש לקרדיולוג. "את מריחה משהו?" שאלתי
"שריפות, עשן, הכל נשרף פה יא וואראדי" היא ענתה. "אתה בסדר?"
"ככה ככה" עניתי "חשבתי שאני מריח יערה". כמובן שהיא לא שמעה
אף פעם על יערה על אף שאין אחד בארץ הזאת שלא מכיר את הריח
המתוק שאביב בלעדיו אינו אביב. "יערה זה צמח מטפס שכשהוא פורח
יש לו ריח מתוק ואפשר גם למצוץ את הפרחים הלבנים שלו והצוף שלו
נורא מתוק, אני בטוח שאת מכירה, רק לא יודעת שקוראים לו כך.
לפני המון שנים, בגרעין הנחל, היתה נערה אחת שהביטה בי ואני
הבטתי בה  והייתי בטוח שבסוף, לאחר שאני אעז, או לאחר שהיא
תיטול את היוזמה, נהיה זוג אוהב לנצח נצחים.  זה היה  באביב
והקיבוץ הגלילי הקטן שבו שירתנו בשל"ת היה אפוף כולו בריח
היערה. ימים ולילות דימיינתי את עצמי עושה צעד ראשון לקראת
האושר אבל לא העזתי. אחד מבני הגרעין היה נחוש ממני, חיזר במרץ
וזכה. כשנודע לי על הזוג החדש נעלמתי ליום שלם עם שני בקבוקי
יין פטישים והלכתי לדפוק את הראש. ניחוח יערה וכאבי ראש
מזכירים לי תמיד את ההחמצה הזאת ויש לי כמה וכמה החמצות לזכור,
אני מחמיצן סידרתי. "אכפת לך שאני אשים מוסיקה שאני אוהב?"
לנשים בניגוד לגברים יש חכמה ריגשית והיא מיד הסכימה, הרגישה
שמשהו עובר עלי. תגידו על פריחות מה שאתם רוצים אבל רוויטל
בחכמתה שתקה עד שה"בלאד מדלי" נגמר וגם הבינה שלא סתם דחפתי
דווקא את הדיסק הזה לפלייר. "בא לך להגיד לי משהו על זה?" היא
שאלה ואני התחלתי לספר לה על כל האהבות המוחמצות שלי. אני חושב
שלא זוכרים את האהבות הממומשות, אהבות שמיצו את עצמן. את
האהבות המוחמצות, את צלקות הכישלון, נושאים עד הסוף המר. לכל
אהבה מוחמצת יש צבע, ריח, מזג אוויר. אתם בטח חושבים מה
המטומטם הזה בתוך העשן והפחד, תוך כדי נסיעה באיזור מופצץ, מה
הוא מספר לנהגת מונית פרחולינה על האהבות המוחמצות שלו. אני
חושב שלא רציתי להחמיץ גם אותה. מה אכפת לי איך היא מדברת, איך
היא לבושה. היא היתה מבינה ומתוקה ואחרי שאני סיפרתי לה היא
סיפרה לי על בעלה שאיתו התחתנה כשהיתה בת שמונה עשרה וילדה לו
את אלון (במילעל) ואיך עזב אותה בשביל הרוסיה אבל היא החליטה
שהיא תמשיך את החיים בלעדיו ולמדה לנהוג על מונית וברוך השם
היא לא צריכה שום דבר מאף אחד.
ירדנו מגשר חידו לראש פינה והמשכנו לכוון קריית שמונה. עוד מעט
נגיע לבית ההארחה של קיבוץ הגושרים. כשהתחלנו בנסיעה, בת"א
אחרי הצהריים, אמרתי לה בצחוק שמכיוון שאין מספיק חדרים בבית
ההארחה, אני חושב שסידרו אותנו בחדר אחד. "נראה לך?" היא צחקה
"נראה לך שאני אסכים להתחלק (לחלוק יא רוויטל) אתך באותו חדר?"
"למה מה רע בי?" "אתה חנאג' אשכנזי אתה" היא צחקה "אבל אתה
יכול לחלום עלי בלילה אם מתחשק לך". בכביש ראש פינה שתקנו.
נסענו בתוך רמץ הדליקות, אקליפטוסים גדולים בערו בצומת גומא
ודליקות נראו גם ביער שמדרום לקרית שמונה, היער שצפל וחבריו
נטעו בראשית שנות השישים בטו בשבט.
כשהגענו להגושרים היה כבר חושך. צוותי טלוויזיה, צלמי סטילס
ועיתונאים ישבו בחוץ סביב לשולחנות. נוסבאום ויונית בראש
השולחן של אנשי ערוץ2 מסודרים היטב לפי ההיררכיה, כשהיפה
והמצולק בראש השולחן והפועלים מסביב, המוזנחים מערוץ1 ביחד,
צלמי הסטילס רכונים מעל הלפטופים מסדרים תמונות והיו שם גם כל
מיני כתבי חוץ עם הווסטים המטופשים שלהם שבלעדיהם הם כנראה לא
נראים כתבי מלחמות. הנהנתי לצפל וקבעתי איתו יניקה משותפת
מהעשב המתוק לאחר שאסתדר והלכנו לקחת את מפתחות החדרים.
"מה לפי דעתך יקרה אם אני אדפוק לך בדלת לאחר שאסתדר ואתקלח"
מצאתי את עצמי שואל את רוויטל. "עד שלא תנסה, לא תדע" היא ענתה
לי.