אדם קם בבוקר ומגלה שהוא כלום. שהוא אויר. שהוא נמחק ואיננו.
וברחוב לא מדברים, לא מחייכים או מתנצלים, לא מבקשים ולא
דורשים את מה שאין לו.
הוא משקר שלא כואב, שלא חושב, שלא שם לב, שלא כותב על מה קורה
או לא קורה לו.
ומחייך בנחמדות ומחכה בסבלנות לאיזה קול שלא צועק ולא קורא
לו.
אחרי שנים הן נשכחות, המחשבות, המשאלות, וגם הבכי בלילות כבר
לא עולה לו.
ומגיעה ההתחמקות להתפשטות של ריקנות בראש חלול שלא פועל, שלא
עובד לו.
ואין מקום לאכזבה בהדחקה של אהבה שעוד חורקת ונלחמת בשיניים.
היא כמו מפלצת רעבה שתתעורר באין תקווה ולא תשקע עוד, ותצוף על
פני המים.
שם בעיר התחתונה תדהר רכבת אחרונה, עוד תשלף סכין לרצוח בן
אדם.
ותעבור בסמטאות שלא מזמן חדלו להיות ורק נשאר שם ריח שתן, רוח,
דם.
וגם הוא כבר השתנה במין תכסיס של הגנה והוא כבר לא כל כך כועס
ומפוחד.
כי כבר הפסיק להתפלל, ולקוות, להשתולל, וכבר התחיל להתרגל
להיות לבד.
|
