נשארנו רק אני והוא בעולם העצום הזה, מדדים עם עוד מיליארדי
אנשים שמחפשים משמעות. גם אנחנו מחפשים משמעות, לי עוד יש זמן,
לו קצת פחות. הוא לא מוותר ואלוהים יודע מאיפה הכח. הפוזיציה
גם לא משהו, הוא על מיטת החולים, בבגדים הירוקים שהוא שונא,
אלה שפתוחים מאחורה כדי שיוכלו לירות לו בגב החשוף בצורה
מדוייקת במיוחד. הוא רק מחכה שיירו בו, ומצד שני מקווה שיתנו
לו עוד קצת זמן. אני על מיטת החולים בבית, אצלי הם לא ירוקים,
המדים, הם לבנים, נקיים ומריחים אקונומיקה, צמודים להדגיש את
הגוף הרזה שכל בוקר אני בודקת שהוא נשאר כזה, הוא אף פעם לא
נשאר כזה. מעשנת סיגריה, במקום לאכול. מעשנת סיגריה במקום
להזדיין. מעשנת סיגריה לנסות לשכוח. הריח של העשן מתחרה בריח
מסריח של ריקבון, של ההרגשה שמשהו לא בסדר קורה.

יונתן גפן כתב שיר על בקשה לאלוהים -  נצור את אנשי הניילון,
גם אנחנו אנשים עם שקיות ניילון בידיים, אנחנו אף פעם לא נעשה
משהו לא צפוי מדי, אבל הוא עדיין טעה במשהו. אצלנו יכול להיות
שיהיה אקדח בשקית, אפילו שהיא שקופה. אנשים לא ישימו לב, יש כל
כך הרבה שקיות ניילון הרי. אנחנו נוכל לבחור אם להוציא אותו או
לא. לפחות ככה אנחנו יודעים שיש לנו את האופציה גם לא להמשיך
לטייל בסיבובים. גם אם הם לפעמים נעים כלפי מעלה.  

כבר הרבה זמן המיטה חולה, כבר הרבה זמן אני קמה מדי בוקר לאותו
ריטואל קבוע. אבא צריך שידברו איתו, הוא צריך שישמעו כמה אהב
את אמא, כמה הוא מצטער על מה שלא עשה, כמה אני נהיית דומה לה
מדי יום. מעניין אם הוא גם מתכוון לשיגעון שהורישה לכולנו. אני
לא כועסת. לא עליו. לא עליה. אני נעה, אני חיה. אני קמה ומטפלת
בו. ככה יוצא לי לשכוח שגם אני צריכה טיפול, וזה טוב. אני
אפילו שוכחת איך אני נראית לכמה רגעים ואת זה שבטח השמנתי
מהסנדוויץ שאכלתי בקפיטריה.

ובכלל , מה אני צריכה לדעת איך אני נראית? כבר הרבה זמן שרציתי
להוריד את המראה ממול למיטתי. מי צריך לזכור איך הוא נראה? מי
צריך לדעת שיש לו גוף? מי צריך לספור שיש לו גיל? הרי אנחנו גם
ככה רק הנפש, למה לנו להשקיע אנרגיה בטיפול בשקר? בטיפול במשהו
שגם ככה נרקב אחרי שאנחנו מתים? במקום בדבר שנשאר משוחרר לחלל,
עולה ומתאדה אבל תמיד חוזר בדרך כזו או אחרת? לפעמים כטל על
פרחים, ולפעמים כעשן מארובות מפעל ברגים. תמיד בצורה מעגלית.
בדרך כלל כלפי מעלה.

אני אוהבת אותו וזה לא קל לראות את האדם שגידל אותך ותיקן לך
מנורות על סולם גבוה שגרם לו להראות עוד יותר חזק, שוכב כעת
במיטה שהכי גבוה שהוא יכול להגיע בה, תלוי בגובה המסעד של
המיטה. ואם היא שבורה או משהו, הוא יכול להישאר נמוך ללא מעט
זמן.
צינור ארוך מחובר לשקית פלסטיק עם שתן צהוב כתום, שם מתנקזים
כביכול כל הרעלים ואלוהים יודע כמה נשארים בגוף ולא יכולים
לצאת לעולם. גם המחזור הטבעי של הגוף לא יוכל להוציא אותם. הוא
מצביע על המים בקצה של החדר, הוא כבר לא יכול לדבר. אני לא קמה
להביא לו. אין לי כח. הרגליים שלי כבדות והראש כואב. אני אביא
לו עוד מעט, לא יקרה כלום. הוא מתחנן. "אחר כך, אבא".

כשהכל קרה בכלל נרדמתי, הכדורים כנראה כבר השפיעו ואפקט השינה
היה חזק מהרגיל. כל הרעשים והקולות היו כמו סיוט מתמשך שלא
הצלחתי לקום ממנו. הם ניסו וניסו להציל אותו ואני, בשקט שלי,
בסיוט המתמשך שלי פיללתי , תנו לו ללכת. תנו לו להיות חופשי,
כאן הוא כבר לא יהיה.

אבא שלי, אדם עם חתיכת שקית ניילון ביד, חתיכת שקית ניילון
לשתן, וגושים של פלסטיק רעיל בתוך הגוף, שגם בקבר יקח להם מאות
על גבי מאות שנים להתכלות. אבא שלי, תודה לאל, חופשי.

אני קמה מהסיוט, הרופאים כבר יצאו מהחדר, הורידו בייאוש,
מבויים בעיני, את המסיכה מפניהם. אני קמה אל המים ולוגמת בקבוק
שלם בנשימה אחת. הייתי כל כך צמאה. כנראה גם הוא. איזו הקלה.
היינו צמאים לאוויר ההוא מהציור של מי עדן, להרים המושלגים.
לאוויר אמיתי של חופש, של טבע, וסך הכל לא ידענו איך לנשום
נכון. וגם לא איך לשתות אותם נכון. וגם לא איך להסתכל נכון.
ובכלל, פעם ראשונה אני רואה שיש ציור של הרים על המים ואיזה
טעימים הם, כמה שפע ועולם בבקבוק פלסטיק מסכן אחד.

אני מרימה את רגליי, הן עדיין כבדות, אולם קצת פחות. בזווית
העין המראה משקפת את פניי העייפות והמקומטות, אני לא עוצרת
להסתכל. במחשבה מהירה אני חוזרת לרגע, מביטה בעיניים של אמא
שלי, אני באמת דומה לה. דומה לה מדי. אני תופסת את המספריים
שמעל הכיור, גוזזת את שערותיי ובורחת מהחדר.