עברה שנה מאז.
כמה יפהפה.

שנה מאז אחד המהפכים שהיו לי עד היום.
הצטרפתי למעגל חברים עצום,
למאגר נתונים שונה,
אחר...
מיוחד...
הפכתי מהילדה הקטנה עם מעגל החברים השכבתי,
שיוצאים בימי שישי עד 10-11?
וגם לא בעיקביות...

הפכתי מכל זה,  לבחורה בוגרת, למישהי חשובה בעיני אחרים,
שאנשים נזכרים בה, ששולחים הודעות,
פתאם הרשימה שלי במסנג'ר מלאה בהמון אנשים, שכמעט את כולם אני
מכירה.
ולעומת זאת אלו שלא הכרתי נמחקו...

הפכתי למישהי מושכת, גיליתי את הנשיות שבי, שזה בכלל דבר בפני
עצמו,
בנים חושקים בי, אוהבים לבלות בחברתי,
הפכתי נועזת, פלרטטנית בדיבור עם בנים (ולא במובן המופקר של
המילה).
בעלת ביטחון עצמי, מתלבשת היטב, גאה בעצמה, בגוף שלה ולא חוסכת
בשום חלק יפה, מתאפרת, מגוונת תסרוקות בשיער, ריחנית, נינוחה,
גאה בעצמי.
כל כך.

באיך שאני נראית, באופן שבו אני מדברת, בביטחון שאני משדרת
אפילו כשהוא לא נמצא שם, בצורה שבה אני צוחקת ומפיקה חיוך
מהמון דברים, בעוקץ שעומד לעיתים על קצה הלשון ויוצא כשצריך...

גאה בנחיצות שלי במקומות מסויימים, במפגשים, בזה שמזמינים
אותי, שחושבים עליי ופונים אליי שאבוא, שאני כנראה חשובה שם,
שאנשים נזכרים בי, שאוהבים לבלות בחברתי.
בזה שאני מסוגלת להגיד דברים בפנים, אפילו אם הם יכאיבו לי,
שאני יכולה לבוא ולספר מה שכואב לי לאנשים שפוגעים בי רק מתוך
העובדה שאם לא אומר אותם הם ישארו בפנים,
אני מרוצה מכך שאני לא סובלת צביעות,
שאני מתעבת שקרים,
שאני עונה לאנשים שמכעיסים אותי
ושאני יודעת לשמור על איפוק בלענות לאנשים שקצת יותר למעלה
ממני.

אומרים שאדם יכול להשתנות לגמרי,
זה כל כך נכון.
לא האמנתי בזה לחלוטין פעם, ובטח לא חשבתי שזה יקרה לי.
אבל עכשיו... זה עבר עליי. ואני יודעת בעצמי, שאדם יכול להפוך
מברווזון לברבור (ולאו דווקא חיצונית),
שאנשים עוברים מהפכים.
קיצוניים.
טובים בעיקר. ומקווה שרק.


אני שמחה שיש לי את היכולת לפרוק בכתיבה, שזה מפלט בשבילי,
שזה בית.
אני שמחה וגאה בעצמי שפיתחתי את יכולת הכתיבה שלי (כי התחלתי
לכתוב עוד לפני השנה...)
שכל מילה במה שיש לי לכתוב ולומר אוחזת במשמעות, בעלת כח. בעלת
ריגוש, אפילו אם זה מרגש רק אותי (וזה לא).

אני כל כך שמחה שבין כל אלה, נותרה לי היכולת לבכות כשעצוב.
שבלי שום קשר לשנה שכבר היתה וחלפה לה אז, נותרה.
עוד מלפני שנים...
עדיין נותר הדבר התמים הזה, שהוא לבכות בלילה, בסתר, בשקט
במיטה...
להיכנס לתוך העצב, אל תוך התחושה הזאת שרק בכי יכול להביא
עימה.
ולהסתכל על זה בעין חיובית ולא מתוך חמלה. להסתכל על זה כהעזה,
כמתנה,
כי הדמעות הן מתנה,
כי הן שם לצידי, והיו לצידי גם ברגעים הקשים בשנה הזאת.


העולם שהשתנה לי נוכח החברים הרבים שצברתי,
האנשים הכל כך רבים שהכרתי,
הדעות, השוני, הגיוון...
ושעכשיו יש לי עם מי להיות כשקשה,
ויש לי חברים. כל כך חברים. שזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת
כרגע.
לבלות איתם.
ולחלוק איתם.

אני כל כך שמחה לנוכח הרבה דברים שהתווספו השנה,
וכמה שהם רבים, ועכשיו אני עוד יותר מבחינה בכך... ואפילו לא
מניתי את כולם...
והכי... אני גאה בעצמי.
על הכל, כל מה שצויין פה וכל מה שעוד לא מניתי...