שנינו הולכים על השביל בפארק. אנחנו באים לפארק רק בבקרים של
אמצע השבוע, כי אז יש פחות אנשים. אתה לא אוהב הרבה אנשים,
כשצפוף וכולם מסתכלים. אנחנו הולכים על השביל מאוד לאט. תמיד
אתה מלפנים, ואני מאחוריך. אני צריכה ללכת ממש לאט בשביל לא
לעקוף אותך. אני רוצה להיות מאחוריך, כדי שאוכל לשמור עליך,
לראות שאתה בסדר, וללטף לך את הגב בעיניים, בלי לגעת. אתה לא
אוהב שנוגעים.
אני הולכת זקופה מאוד. הראש מורם, השמש בפנים. אתה הולך לפני,
קצת כפוף. רגל שמאל, הטובה, נשלחת קדימה, מתייצבת, ואז רגל
ימין נמשכת אחריה; ושוב רגל שמאל נשלחת קדימה, נאחזת בקרקע
ומושכת אחריה את רגל ימין. אני לובשת סוודר ורוד כי זה מתאים
לגוון העור שלי. אתה לובש חולצת פסים שקניתי לך במבצע, שלוש
במאה, כולן עם פסים. אתה אוהב פסים. בימים הרעים שלך, אתה לא
מוכן ללבוש שום דבר אחר חוץ מזה, ואם אין חולצת פסים נקייה,
אתה צועק חזק, מטיח את הראש שלך בקיר, עד שנמצאת לך חולצה
מפוספסת, או עד שיורד דם, או עד שיורד הערב והולכים לישון
ומתחיל יום חדש, טוב יותר בשבילך.
אנחנו מתיישבים על ספסל מול קיר הטיפוס. אני יושבת זקופה. אתה
יושב קצת כפוף, מסדר את הרגל הימנית בזווית קדימה, שיהיה לך
נוח יותר. אתה אומר: "לחם".
לחם זה המון דברים: זה יכול להיות לחם ממש, או סתם אוכל, זה
יכול להיות שאתה עייף, או צריך פיפי או רוצה לאונן. אני כבר
יודעת למה אתה מתכוון לפי ההקשר והאינטונציה שלך. אני מוציאה
מהתיק שקית עם תפוח חתוך לשמיניות ומקולף, ומגישה לך שמינית
אחת. כשתסיים, תקבל עוד. שלא תאכל הכול בבת אחת. אנחנו מסתכלים
בשקט על אחד המטפסים על הקיר, רואים איך הוא תלוי שם, בין
שמיים לארץ, איך הוא מטפס לאט-לאט, יד שמאל נשלחת לזיז,
מתייצבת, ושאר הגוף נמשך אחריה.
ילדה קטנה עוברת ליד הספסל, ילדה רגילה עם קוקו ותיק פלסטיק
ורוד מתנדנד על הכתף בגנדרנות. היא נעצרת מולך ומסתכלת. אתה
מסתכל עליה חזרה. אתה מושיט לעברה את היד שמחזיקה בתפוח ואומר
לה: "לחם".
הילדה לוקחת ממך את התפוח ואומרת: "לא, זה לא לחם! זה תפוח!"
"לחם", אתה אומר, והיא חוזרת: "ת-פוח".
אני כבר רוצה להתערב, להסביר, אבל אז היא מוציאה מתיק הפלסטיק
הורוד סנדוויץ' עם שוקולד, פרוסת לחם שנמרחה וקופלה במרכזה,
שוקולד כלפי פנים ולחם כלפי חוץ, ומראה לך: "זה לחם". אתה חוטף
מידה את הסנדוויץ', דוחס את כולו לפה בבת אחת, כדי שאף אחד לא
יוכל לקחת אותו ממך. אני מסתכלת על פניה של הילדה, מחכה לבכי
שיבוא, מנסחת בראש התנצלויות. אבל הילדה דווקא מחייכת: "נכון
טעים?" היא שואלת אותך. אתה לא עונה. הלחם תפס לך את כל המקום.

"עמליה!" אמא שלה קוראת לה, והילדה מנפנפת בידה לשלום ומדלגת
מאיתנו בדילוגים מאוזנים, תיק הפלסטיק הורוד מתנגש לה בגב.
אני מסתכלת עליך, איך אתה יושב שם, כפוף, הפה מלא בסנדוויץ' עם
שוקולד, שאתה לועס עכשיו לאט. המשקפיים העבים שלך נשמטים לך על
האף. כמה שערות לבנות מבצבצות בצדעיים. אני יודעת שאתה מרגיש
אותי למרות שאתה לא מסתכל עלי. אני רוצה לחבק אותך, לפחות ללטף
לך את הראש, אבל אי אפשר. אני מלטפת אותך במבט, ילד שלי. אתה
לא אוהב שנוגעים.
"לחם", אתה אומר. אנחנו קמים, ומתחילים ללכת. אתה ראשון, ואני
מאחוריך. לאט לאט. רגל שמאל נשלחת קדימה, מתייצבת, רגל ימין
נמשכת אחריה.