עוד שבועיים לפסח. ערכתי את השולחן, שמתי מפה לבנה רקומה, זה
הדבר היחיד שנותר מאימי, פרחים יפים מיובשים, מלח, חרוסת וחסה.
פתאום הדלת נפתחה בתנופה, ידידי מהנפילים הופיע. עמד שנייה
והרים אותי. הו אהובתי את ממשיכה להיות עצובה. את עורכת שולחן
לפסח הרי את יודעת שאף אחד לא יבוא. הושיב אותי על הכסא כי
רגליי עדיין לא בסדר. ידוע לי שהם לא יבואו, גם איני רוצה
שיבואו. כאשר הם באים רק מקטרים ומאשימים אותי בדברים שלא היו
ולא נבראו. למה ידידי הטוב? המעיין שלאביהם מתיחסים יפה. אני
יודעת שהבדידית הורגת, אך מוטב לי כך מאשר לשמוע האשמותיהם.
ידידי לקח אותי, בואי יש לי מטוס קטן אראה לך כמה דברים. הוא
עשה סיבוב נמוך מעל בתים, ראיתי את תוכנם. ידידי אמר כל הבתים
של שבויים לשעבר. הם ומשםחותיהם יושבים מנודים או בוכים כי הם
אומללים ואף אחד אינו עוזר להם. לעומתם מצבך טוב ויהיה יותר
טוב. יש לך בית יפה, זאת אומרת בתוך תוכך את מקווה ליותר טוב.
את בסדר, לכל שאת עוברת יש סיבה אבל עם הזמן זה יעלם. הנה ביתך
היפה, בואי נשתה קפה, בכל זאת חג שמח.