כך בשגרת חיי העמוסים, יום יום נכנס למכוניתי שהפכה לדירת
סטודנטים אבודים, משגר את הקוד הסודי ותוהה למה היא צריכה קוד
סודי בכדי שתיפתח? ואילו אני - יצור אנושי בעל רחשים, מאוויים,
תשוקות, חלומות, יצרים אסורים - חסר קוד אישי...
מכניס לראשון, מדליק את האור ועדיין מגשש אחר סיגריה שאיתה
אצעק את עצמי, כך בדרכי שלי.  מדליק את הרדיו כי אני אוהב את
השירים שאלוהים מכוון בתדר הקוסמי שביננו ונוסע. נוסע וחושב מה
מונע בעדי מלהסיט את ההגה הנגוע חזק ימינה, להרפות מעצמי
וליפול אל תוך תהום?
אולי זו האש שבוערת בי בכל נשימה, האש הזו שלאחרונה הפכה ללהבה
קטנה, שלפעמים שוככת לכדי זיק קטנטן, וזה כמעט כמו בדל סיגריה
שממאן להיכבות עד שהאצבע מרסקת אותו בחוזקה. אולי זה הפחד מהלא
נודע, למרות שאני מן איש כזה שאוהב את הריגוש שמגיע אחרי הריק?
או אולי זה התסכול שגם אז אשאר שקוף ולא יהיה איש שיעיר אותי
בליטוף? אולי זו התשוקה בלהגשים את מגירת חלומותיי שיום יום
נערמת ונשכחת ושוב חוזרת?
או הציפייה לאהבה שתכניס דרמה לחיי, שלא תהיה ברורה על פני
השטח אבל בפנים תהא טובה ותאפשר מעוף לרוח הצמאה?
או אולי זו התקווה המולדת המקננת בכולנו
לפרוץ
לצרוח
להתפרק
להרגיש
לטעום
להתיילד ושוב לגדול?
ובין לבין מצמוץ מחשבותיי, שומע לי ברדיו שהכל דבש אבל זה ציני
ושואלים מה עושים עם הצדק הזה ואני חושב שזה לא רציני כי אין
כבר צדק פה ובעיקר לא על הבוקר. אנשים נושמים בין שנייה של
פיגוע שרודפת שנייה של אונס שרודפת שנייה של רצח, של חטיפה, של
נטישה, של אובדן, כאב, מוות ומכאוב,
ואני שואל את עצמי מה אכתוב
ולמה אנ'לא מסיט כבר את ההגה ימינה
וחושב שאולי אני רוצה להיות

פשוט להיות
כאן
ולכתוב
שטוב.