זה התחיל מהרבה מבטים, כמה מילים וחיוך אחד/ אני אמרתי לו"
"אתה משהו מיוחד" והוא השפיל מבט וחייך. זה היה נראה כחיוך מכל
הלב, והמבט המושפל שלו. הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי: מה? עוד יש
גברים שמחמאה גורמת להם להשפיל מבט? זה היה נורא מתוק בעיניי,
ובאותו הרגע וברגעים שבאו אחריו לא רציתי לחשוב אם המבט המושפל
היה טקטיקה להפיל אותי ברשתו או שזה היה מבט תמים של בחור
ביישן. זה היה מתוק וזהו!

בימים שאחרי זה אני עוד המשכתי להסתכל עליו, ולחייך אליו,
וכמובן שגם הוא חייך אליי, ולאט לאט המבטים הפכו להיות יותר
"אמיצים", כאילו שעם כל מבט אנחנו הכרנו אחד את השניה יותר
ויותר.

יום אחד ראיתי אותו יושב לבד ומנקר בצלחת שלו את הספגטי של
אימא (שעם הזמן התבררו כהכי טעימים שאכלתי מעולם), הוא הבחין
בי וקרא לי לבוא לשבת לידו. אני זללתי שוקולד, מה שלא מנע ממנו
להיות אדיב ולהציע לי קצת מהספגטי. "לא תודה", והנפתי את
השוקולד באוויר, כאילו רציתי להראות שאני אסתפק במה שיש לי.
(בינינו, אם הייתי יודעת כבר אז מה שווים הספגטי האלה, הייתי
מסיימת אותם תוך שניה. אבל אל דאגה, עוד אכלתי הרבה מהספגטי
האלה).

בקיצור' בחזרה לסיפורנו...

אחרי שסיים לאכול, נותרו עוד כ-10 דקות תמימות לדבר קצת ואני
ברוב טיפשותי הצעתי לו לצאת ל"סיגריה". התברר שהוא לא מעשן
בכלל, ואני כמו טיפשה, כאילו מה חשבתי לעצמי, שככה הוא יתאהב
בי, הלכתי לעשן את הסיגריה ה-10 אולי בכל חיי.

כמו שהתברר אח"כ זה היה צעד לא בין החכמים שעשיתי, כי הוא לא
הכי אהב בחורות שמעשנות וחשב שזה מגעיל.

טוב. ישבנו על הריצפה, כי הכול היה מלא. הרגשנו את המבטים
ננעצים בנו, כאילו הם רצו להגיד משהו. אבל למי אכפת כשאת יושבת
על הריצפה עם בחור מקסים שמשפיל מבט ומחייך יותר פעמים מאשר
הוא נושם.
עשר הדקות, שאגב, לא רציתי שייגמרו לעולם, תמו לצערי, ונאלצנו
לחזור.

משם הכל התחיל. המבטים הבלתי פוסקים, שמלווים בחיוכים מאוזן
לאוזן והרבה כיף בלב, כי מה עוד צריכים?

ריח של אהבה באוויר..