פדרו ברח מהבית. לקח תיק קטן עם דברים ונעלם.
אני וג'וקה בכלל לא היינו כשהוא הלך.
ג'וקה הגיע בצהריים ואמר לי שהוא מצא חלת דבש ביער. הלכנו
להביא את הדבש. היכולת שלו לנווט ביער הדהימה אותי שוב. בקושי
רואים את השמש, הכל סבוך, אבל הוא מוצא את דרכו. אחרי שעה
הגענו בערך לנקודה שבה ג'וקה ראה את החלה. הוא התחיל להסתובב
בין העצים ולחפש. לא חשבתי שאני יכול לעזור, אז נטיתי לכיוון
העץ כדי להישען.
ענן של דבורים עצבניות אפף אותי. עקצו אותי בכל מקום. נכנסתי
ללחץ והתחלתי לברוח. שמעתי את ג'וקה צועק לי לרדת במקום.
התקפלתי מכונס בתוך עצמי והגנתי על הפנים עם הידים. הן זמזמו
מעלי עוד איזה זמן, אבל אני חושב שהן הפסיקו לעקוץ. רעדתי בכל
הגוף. לאט לאט נרגעתי והתחלתי לשלוף את מה שנשאר מהן מתוך
השערות והבגדים. הסתובבתי וראיתי את ג'וקה נשפך מצחוק. "אתה לא
יודע שלא נשענים סתם ככה על עצים ביער"? לא ידעתי, וזה הצחיק
אותו עוד יותר. אחר כך הוא אסף כל מיני עלים יבשים והבעיר
מדורה מתחת לחלה. הדבורים התמסטלו מהעשן. הן התחילו לרחף
בזיגזגים וליפול. אחרי איזה זמן ג'וקה הוציא מצ'טה והתחיל
להוריד את החלה. בחיים לא ראיתי חלה בגודל כזה. היו שם איזה
חמישים קילו.
הלכנו עם השלל לבית של ג'וקה, ומילאנו בקבוקים ריקים של מים
מינראלים בדבש. אני לקחתי בקבוק אחד קטן ושמתי בתיק. אחלה דבש.
חשבתי לעצמי שעם בקבוק דבש כזה, אני יכול להישאר על העץ יום
שלם בלי לרדת. היה לי עץ קבוע בקצה החווה של לורו, אבא של
ג'וקה. הייתי נמצא שם שעות. ככה, שוכב לי על ענף בגובה חמש
עשרה מטר ליד הקן של התוכים ומסתכל על הנוף. אני אוהב להסתכל
על הדברים מכמה זויות, להחליף פרספקטיבה.
כשחזרנו לחווה היה כבר ערב. מצאנו את לורו, ג'ניוסו והאמא, שאף
פעם אני לא זוכר את השם שלה, יושבים עם מבט מודאג בעיניים ועם
כוס קפה. אני לא הייתי מודאג בכלל. היה לי ברור שפדרו יסתדר.
מסתבר ששוב היה לו עימות עם ג'ניוסו. ג'ניוסו לא הסכים לתת לו
קשאסה. "אתה לא יודע איך זה כשהוא שיכור". דוקא ידעתי, אבל זה
לא נראה לי כמו זמן מתאים לויכוח. כולם נראו לי מאוד מודאגים.
לורו, שנדיר לראות אותו עם סיגריה, עישן בשרשרת.
למחרת פדרו עדין לא חזר. לורו נראה מודאג. אני ולורו לקחנו את
הסירה וירדנו לנחל. סיטואציה של שני אנשים בסירה בנחל היא נוחה
לדיבורים. וגם לשתיקות. לורו לקח איתו את הרובה. אולי נביא זנב
של תנין או איזה קפיבארה לארוחת ערב. מדי פעם צריך לגוון את
התפריט. בדרך אמרתי לו שאני מבין את פדרו. מה יש להומו, ועוד
מהסוג המוחצן, לחפש באמצע הג'ונגל עם כל המאצ'ואיזם מסביב.
כולם צוחקים עליו כל הזמן. מתייחסים אליו כאילו הוא מפגר.
ידעתי שפדרו פשוט הביך אותם. בעיקר את ג'ניוסו ואת לורו. היה
משתכר, לובש שמלה ומתחיל לרקוד עם הקאובוים שעבדו בחווה. במה
ג'ניוסו יותר טוב ממנו. מה, בגלל שג'ניוסו אוהב לרכב על הסוס
ולרדוף אחרי פרות הוא יותר טוב. נראה את ג'ניוסו מחליף את פדרו
במטבח. לא רציתי למתוח ביקורת על לורו עצמו. מה אני כבר יודע
על ההתמודדות שלו. תיארתי לי שהוא יקרא את הביקורת שלי מבין
השורות. אמרתי לו, שבאמסטרדם, ניו-יורק או ריו ד-ג'ניירו פדרו
היה יכול להיות נורמאלי ואילו כל שאר המשפחה שלו היו נראים
מוזרים בטירוף. ניסיתי לדמיין את ג'וקה או ג'ניוסו מחפשים
עבודה בניו-יורק. "אם היו מצניחים את כל המשפחה שלך ממטוס מעל
ניו-יורק, נראה לי שרק פדרו היה שורד".
לורו הסתכל לי בעיניים ושתק. פתאום הוא הרים את הרובה, כיון
וירה. התנין ששחה ליד הסירה התחיל לפרפר. "תפוס לו את הרגל עם
החבל", הוא זרק לי חבל. התנין השתולל קצת אבל הצלחתי לקשור לו
את הרגל הקדמית. את הקצה השני של החבל קשרתי לספסל של הסירה.
לורו עשה בדיוק אותו דבר לרגל האחורית. מצאנו מקום נוח עם הרבה
דשא ועגנו את הסירה. לורו פירק את הזנב של התנין עם המצ'טה,
וזרק את היתר לשיחים. הם אוכלים רק את הזנב ורק באיזור שהוא
עבה.
הוא הניע את המנוע, והתחיל לנווט את הסירה חזרה במעלה הזרם.
- "אז אתה חושב שהוא יהיה בסדר?"
- "נראה לי שכן", אמרתי. "מחר אני וג'וקה ניסע לעיר. אם פדרו
יהיה שם, אנחנו כבר נמצא אותו". ממילא הייתי צריך להתקשר
הביתה. לא התקשרתי כבר שלושה שבועות, ולא רציתי שידאגו לי.
די מפרך להגיע לעיר. צריך למצוא טרמפ מאזור החווה לכביש הראשי,
אחר כך כמה שעות באוטובוס, מעבורת לצד השני של הנהר ועוד שעה
באוטובוס. בקצה הדרך יש עיירונת נידחת שנחשבת ל"העיר". הגענו
לפנות ערב והלכנו לנוח. לורו מחזיק בית בעיר בדיוק בשביל זה.
אחרי נמנום קל ג'וקה העיר אותי. "בוא נלך לאכול משהו". הרגשתי
רעב. הלכנו לפנטניירו, מסעדה מקומית שמגישה, איך לא, בשר. משם
הלכנו לאינטרנט קפה היחיד בעיר.
מאימייל אחד למשנהו ראיתי את מפלס ההיסטריה עולה.
מסתבר שנאבדתי.
ציפיתי למידה של לחץ, אבל לא צפיתי את העוצמה. באימייל האחרון
(מאתמול) היה שם של מלון, מספר חדר ומספר טלפון של המשלחת שבאה
לחפש אותי. ההורים שלי גייסו את יוחאי וסם לחפש אותי - האובד.
יוחאי עשה עסקים בסאו-פאולו ואת סם הם הטיסו מטיול במקסיקו.
התקשרתי הביתה להרגיע את הרוחות והלכתי עם יוחאי וסם לשתות
בירה. החלפנו חוויות. הם סיפרו לי על הדרמה שהיתה בבית, ואני
סיפרתי על "פזנדה סנטה קלרה" - החווה של לורו. סם, שסתם ככה
הרוויח טיול בברזיל, נדלק והחליט לחזור איתי לחווה.
ג'וקה לא מצא את פדרו. הוא נראה מודאג. לא רציתי להגיד לו
שיהיה בסדר כי לא היה לי מושג מה יהיה. חשבתי שיהיה בסדר, אבל
דאגה זה מאוד מדבק וכבר לא הייתי לגמרי בטוח. למחרת אספנו את
סם, נפרדנו מיוחאי ויצאנו חזרה.

כשהגענו, פדרו בא לקבל את פנינו עם פרצוף מתנצל. מסתבר שאחרי
הריב עם ג'ניוסו הוא לקח תיק עם דברים והלך. הוא אפילו לא ידע
לאן. ליד הכביש הראשי הוא ראה איזה תייר חתיך, שחיכה לאוטובוס,
וחשב שהוא מאוהב. התייר עלה לאוטובוס, אז הוא עלה אחריו. הוא
עקב אחריו עד הגבול לבוליביה. לא החליף איתו מילה. אחר כך הוא
חזר הביתה.
הכרתי לכולם את סם, וסיפרתי על נסיבות הגעתו.
לורו חשב שזה מצחיק ששלחו משלחת לחפש אותי. אני חשבתי שאדם
קרוב אצל עצמו.