כששיר ביקש ממני לספר סיפור במסיבה, לא ידעתי מה לספר ואפילו
נלחצתי קצת מהעניין. בדרך כלל אני יכול למלא ערב בסיפורים
מהחיים. ככה, על המרפסת או באיזה סלון, עם החברה. בסך הכל
צברתי כמה חוויות בחיים. אבל איכשהו נראה לי שהסיפורים הרגילים
מתאימים יותר לפורמט הזה - מרפסת עם חברים שמכירים אותי. כאילו
העניין שבסיפור הוא ההקשר - זה שזה אני בסיטואציה הזאת. כאילו
אין לסיפורים האלה פואנטה משל עצמם. ואז, כשכבר כמעט נשברתי,
ועברתי לאיזה סיפור של בורחס, נזכרתי בסיפור מתאים.

אז עכשיו זה הזמן להיכנס לאווירה של סיני עם מדבר ובדווים
והרבה תה וגמלים והכל הולך הרבה יותר לאט. ללבוש כאפיה. לבהות
באש. להריח מדבר. להסתכל על הכוכבים. לשמוע את הים. להרגיש טעם
של תה חזק ומתוק מאוד על הלשון. ופשוט להקשיב.

אמסאלם הוא סוורקי שפגשתי בסיני. סוורקי הוא כינוי לבן לשבט
סוורקה. סוורקה הוא שבט שיושב בצפון סיני, איזור אל-עריש. יש
מרכז קטן נוסף של סוורקה בשרקיה ממערב לקהיר. משם הגיע אמסאלם.
הוא בא ממשפחה עניה מאוד. אביו מת כשהיה ילד קטן. מאז הוא שותף
לפרנסת המשפחה. הכרתי אותו מזמן באחד מהביקורים הרבים שלי
בסיני. הוא עבד באיזה חוף בתור טבח ושבה את ליבי עם המקלובה
שלו. בכלל, יש משהו אצל הבדווים ששובה את ליבי כל פעם מחדש.
משהו באווירה, בקצב, בלבוש, בעינים העמוקות, בתרבות שתמיד
נראית לי עמוקה ועתיקה ומסקרנת. תרבות שצמחה מתוך המדבר וברור
לי שרק משם היתה יכולה לצמוח. ויש גם את המסתוריות. תמיד אני
מרגיש בנוכחות של סוד שמרחף באוויר. משהו לא מפוענח שכולם
יודעים חוץ ממני, והוא יושב ברקע, כמו רוצה להיפתר.
בפעם ההיא, כשהגעתי לסיני, לא ראיתי את אמסאלם אז שאלתי חברים
איפה הוא. אמרו לי שהוא עובד אצל מוסטפה בביר-זע'יר בתור טבח.
הגיעו אל מוסטפה כמה תיירים מגרמניה וכיוון שאין הרבה תיירים
בחוף, הוא שכנע את אמסאלם לבוא אליו בקלות. קשה לסבול את
מוסטפה לאורך זמן בגלל הטמפרמנט שלו, בוס רגזן שרודה בעובדים
שלו. מצד שני הוא עשיר מאוד, ומשלם לעובדים שלו כגמולם ואף
יותר. סיפרו לי, שגם ג'מיל עובד אצלו, וכיון שידעתי שאמסאלם
וג'מיל חברים טובים, תיארתי לי, שהוא מבסוט. בכל זאת הרגשתי
שאני מוכרח לראות אותו.
למחרת פגשתי את מוסטפה במלון שהוא בונה בחוף וביקשתי לבוא אליו
לזע'יר כדי לפגוש את אמסאלם. ידעתי שאני אורח רצוי אצל מוסטפה.
תמיד הוא אומר, שאני הישראלי היחיד שמוזמן אליו הביתה. גם אני
אוהב להתארח אצלו. לשבת בעמק היפה של זע'יר, להשתכשך קצת
בבריכה, לטייל לואדי עם כל הצבעים האלה שהמינראלים מציירים
באבן החול או סתם לשבת עם כוס תה בסוכה העליונה ולהסתכל על
הנוף של הכפר.
השמש כבר התחילה לשקוע, כשירדנו בדרך העפר היחידה שמגיעה לכפר.
הצבעים התחילו להיות כהים וברורים יותר. צהובים, חומים ואדומים
של מדבר. הג'יפ של מוסטפה ג'יעג'ע לאיטו. הייתי שם יותר מפעם
אחת, אבל הרגע שבו נגלה הכפר, שיושב בתוך נווה-מדבר, עם העצים
והירוק והבתים הלבנים, תמיד צובט לי את הלב וגורם לי התרגשות.
בכלל, מים באמצע המדבר זה מראה חזק, מעורר השראה. הרגשתי רוגע
נעים עם חיוך שמתפשט לאט על הפנים.
אמסאלם פתח לנו את השער. התחבקנו וברכנו אחד את השני לשלום.
מזמן לא נפגשנו, אבל למרות זאת יכולתי להרגיש שמשהו איתו לא
בסדר. ציינתי לעצמי שהוא נראה מוטרד, מרוחק, קצת כבוי. כאילו
איבד משהו משמחת החיים שלו. אולי הוא תמיד היה ככה ולא שמתי
לב.
ביומיים הבאים לא יכולתי למצוא רגע מתאים לדבר איתו אחד על אחד
ולשאול באמת לשלומו. המקום כולו היה עסוק בתיירים מגרמניה
ובעבודה השגרתית - לנקות, להאכיל את העיזים, להשקות את הגינה.
הצעתי לו פעם אחת לחלוק איתי ג'וינט שהבאתי מישראל. עישנו יחד,
שתינו תה וצחקנו. עדין הרגשתי שמשהו תוקע אותו, אבל לא מצאתי
את הדרך לשם. אני חושב,שדברים כאלה חייבים אלמנט של ספונטניות
והפתעה כדי לקרות. תכנון מראש עלול לדחות את הדבר במקרה הטוב
או לקלקל במקרה הפחות טוב. לכן, כמו תמיד, לא תכננתי כלום.
מצאתי את עצמי בצהרי היום עם אמסאלם, קומקום תה ושתי כוסות
זכוכית קטנות במגאד לבדינו. כולם נסעו לים והשאירו לנו זמן
בשפע. ישבנו לנו שקטים ולגמנו לאט לסירוגין מהתה החם והמתוק
ומהסיגריה. רגע של שתיקה. אמסאלם ראה מרחוק את מוחמד אל-סעידי
והזמין אותו לשתות איתנו. מוחמד הוא השכן של מוסטפה. אין לו
הרבה כסף והוא נוהג לעבוד בעבודות מזדמנות כפועל של כל דבר -
לתקן כביש, לערבב בטון - כל הדברים שלא נעים לעשות בשום מקום
ובמיוחד לא בחום של המדבר. מוחמד נענה להצעה והצטרף אלינו. הם
התחילו לדבר ביניהם. היות והערבית שלי לא מאוד טובה, ולא היה
לי חשק להתרכז, לא ידעתי על מה הם מדברים. ידעתי שזה לא חשוב.
החשיבות היתה בטון, בחיתוך, בצורה של הדיבור. מוחמד דיבר כדי
להרדים את אמסאלם. ידעתי שזה מה שהוא עושה. לבדווים יש יכולת
כזאת, כישופית כמעט, להשפיע עם דיבור. זה דומה להיפנוזה אולי.
וכך ישבנו לנו כשמוחמד מדבר בכבדות לימיני ואמסאלם מגלגל עינים
בעייפות לשמאלי. הרגשתי מחנק ושאני צריך להתרחק קצת. עברתי
בשקט מרחק כמה פסיעות ומצאתי לי פינה נוחה להתפרקד. הדיבור
פסק. העפתי מבט וראיתי את חברי שוכבים להם כמו מעולפים על גבם.
מוחמד כיסה את פניו בכפיה. היות שנשארתי לבד, התקנתי לי ג'וינט
כדי להעביר איתו את הזמן.
בדיוק כשהדלקתי את הסיגריה אמסאלם התיישב במקומו והביט לעברי.
הצעתי לו להצטרף, אך הוא סירב. אמסאלם הוא סטלן ידוע והחומר
שהבאתי איתי מישראל טוב מאוד ולא ניתן להשיגו בסיני, לכן
הופתעתי. שאלתי אותו לפשר הסירוב. הוא אמר שזה עושה אותו
עצבני. רציתי להבין טוב יותר והתקרבתי. מצאתי את עצמי יושב
בתנוחת צומוד (הבירכיים מקופלות לחזה והתחת מונח על
הקרסוליים), כשאני תוקע בעיניו מבט חודר ממרחק של ארבעים
סנטימטר בערך. שאלתי אותו מה הוא רוצה. לישון, הוא אמר. ואז
ראיתי את העייפות בעיניים שלו, עייפות מהולה בעצב. הבנתי שהוא
סובל מנדודי שינה. נראה שלא ישן כמו שצריך כבר זמן רב.
אני לא יודע איך ולמה שמעתי את עצמי שואל אותו אם הוא רוצה
להתחתן. הוא הסתכל עלי במבט מופתע והודה בפני שכן, מאוד.
שאלתי: "איך תכיר בחורה כאן?". ידעתי, שבחורה משבט מוזיינה,
השבט המקומי, היא לא אופציה מבחינתו. להפתעתי הוא אמר שהוא כבר
מכיר בת. הסתכלתי עליו במבט שואל, כאילו הזמנתי אותו לספר את
הסיפור. ככה בלי להגיד כלום.
אמסאלם גולל בפני את הסיפור על מרים, אהבתו הראשונה והיחידה.
בת סוורקה כשרה. צעירה ממנו בשנה. הוא הפליג בשבחי יופייה
וחוכמתה. הוא תיאר לי איך היו נפגשים בסתר בין הדיונות, כשהיתה
הולכת לראות עיזים. רק דיברו ממרחק. תמיד שניים או שלושה מטרים
ביניהם. אף פעם לא נגעו. יש חוקים, שעליהם אסור לעבור. נמלאתי
סקרנות. שאלתי אם גם היא רוצה אותו. הוא אמר שכן. אמרתי: נו.
אני לא יודע איך, פשוט ידעתי שאני צריך להסיט את המבט הצידה.
הרגשתי שלהסתכל לבדווי בוכה בעינים, יהיה הבעת חוסר כבוד,
פלישה לרגע אינטימי שבינו לבין עצמו. וכשהוא בוכה ככה מהלב,
מהסיבה הנכונה, יש הרבה כבוד. שמתי לב שמוחמד, שעד אז נראה ישן
מתחת לכפיה, הזדקר לפתע במקומו בתנוחת צומוד, כשגבו מופנה
אלינו. כאילו להגיד: שמעתי הכל. ולהפגין כבוד. המשפחה של מרים,
מסתבר, לא קיבלה את השידוך הזה. אמסאלם עני מדי לטעמם והם
מקווים למצוא שידוך טוב יותר. אני עוד יכול לשמוע אותו אומר
בקול שבור: "אנא באחוב, יא בדר." כבר שבע שנים שהם מאוהבים.
ככה מרחוק. אהבה מסוג שקשה להבין במקום שממנו אני בא. הוא ניגב
את הדמעות, וביקש שאעיר אותו בעוד שעתיים. רק כשנשמעה טריקת
הדלת של חדרו, מוחמד קם ממקומו. אני, שהייתי נבוך כולי,
הסתכלתי אליו כמבקש חיזוק. הוא הסתכל עלי במבט שאומר "כל
הכבוד", "היית בסדר גמור". נרגעתי קצת.

אחרי שש שעות ראיתי את מוסטפה מנסה ללא הצלחה להעיר את
אמסאלם.
סוף סוף הוא ישן.