היא ישבה ובכתה. היא ישבה על כיסא העץ הישן שלה, לבושה עדיין
בפיג'מה שלה, ובכתה. אם לדייק פשוט נפלו לה הדמעות מהעיניים.
ואלו לא היו דמעות של עצב, גם לא דמעות של שימחה. אלו היו
דמעות של געגוע. געגוע שעכשיו, כשמצאה את אותה השימלה, עלה בלי
רצונה.
היא אהבה את השימלה הזו אבל איכשהו היא פשוט אבדה, והיא הרגישה
אשמה על כך שנתנה לה להיעלם, להישכח. ועכשיו, אחרי שנים של
התנתקות, של שיכחה, הפגישה המחודשת שלה עם השימלה העלתה הכול
חזרה.
כל הגעגוע לתקופה שכבר שכחה, געגוע לתחושה המדהימה, לאותה
התחושה המסחררת שדבר לא השתווה לה. געגוע למה שהשימלה סימלה.
אך הדבר שבאמת ייחד את הגעגוע הזה מאחרים שזה היה געגוע משולב
באהבה - אהבה לאותה הנערה. אותה הנערה שחיה בעולם משלה.
היא נזכרה בה. בריקודיה, באופן שבו השימלה נעה איתה, כאילו היא
לא סתם עוד בד שתלוי עליה, עוד מעטפת חיצונית, אלא כאילו היא
עוד שכבת עור שגם עליה היא מסוגלת לשלוט. אבל בעצם לא היא זו
ששלטה בכלל, מפני שכשרקדה לא מוחה הוא ששלט בגופה, אלא
המוסיקה. כאותה נערה רקדה היא התמסרה עם כל גופה למוסיקה שאותה
עטפה באהבה.
היא אהבה את התחושה המיוחדת הזו והיא חיכתה לה בצפייה כל פעם
מחדש.
כשהנערה רקדה היא לא התייחסה לשאר, ולמרות שתמיד היא רקדה
במרכז, איפה שתמיד הכי צפוף בו, היא הרגישה שהיא לבד. שהיא
המרכז של העולם, ושזו רק היא והמוזיקה הסובבת, השולטת.
אך כבר שנים שהנערה לא לבשה את השימלה הזו. שנים שהשימלה לא
יצאה מהארון. שנים שהיא כבר לא רקדה. שנים שהיא לא התמסרה.
ועכשיו, אחרי כל אותם שנים שעברו במהירות, הנה היא כאן - יושבת
מולה, מסתכלת עליה, מפחדת לגעת בה מפחד לגרום לה נזק. אך משהו
בה, משהו בגופה, חשק להרגיש שוב את בד השימלה עליו. להתחבר
חזרה.
היא קמה ממקומה, ניגשת אל הארון. פושטת את הפיג'מה, לוקחת
בידיים רועדות את השימלה האדומה ולובשת אותה. הבד הישן החליק
על עורה הישן בדיוק כמו אז, באותה התקופה. וכשהיא הסתכלה לבסוף
במראה עלה על פניה חיוך. אך החיוך לא עלה בגלל המראה המגוחך של
השימלה המותאמת לנערות על אישה זקנה. גם לא בגלל התחושה הנפלאה
שהיא הרגישה בזכות חברתה הישנה שאיתה פתאום נפגשה. היא חייכה
בגלל מה שהיא ראתה במראה - את עצמה, כנערה.