היא הייתה ילדה חייכנית, רצינית, שמחה, מאושרת. היא הייתה
דברנית, ואולי אפילו קצת בכיינית. היא הייתה ילדה כריזמטית,
חברתית, מרכזית. העיניים שלה הביעו המון שמחה, צחוק ואהבה.
אהבה מיוחדת שכזו לא רואים כל יום. אהבה לחיים.
העיניים שלה היו מושלמות, מכל הבחינות. הן היו עמוקות ויכולת
להסתכל עליהן שעות. העיניים שלה היו המרכז ורק דרכן יכולת לדעת
מה היא באמת מרגישה.
כל מי שהכיר אותה, אפילו קצת, ידע לקרוא אותה בקלילות. היא
פשוט הביעה את רגשותיה באופן בטוח. בוטחת בכולם שלא ינצלו זאת
לרעתה, ובאמת אף אחד לא עשה זאת. אני יודעת שהיא יכלה להישאר
כזו עד סוף חייה. אך לצערי, ואולי אפילו לצער לכולם, משהו שבר
אותה.
אני זוכרת את היום הזה, אותו היום הרגיל כביכול. היא ישבה
וצחקה, הצחוק האחרון שלה. היא ישבה עם קבוצת חברים. עינייה היו
מאושרות. שלמות. ואז הוא הגיע, השליח. הוא הודיע לה את מה
שנישלח להגיד. זה שבר אותן. אני יכולתי לשמוע את אותו קול
שבירה. כשהיא הסתובבה אלינו ראיתי, העיניים כבר לא היו שלמות
כמו קודם, היה בהן סדק שדרכו הכול ברח. כל האושר, השמחה,
האהבה, שהיו בהן, ברחו. המבט הפך להיות חלול. מאותו היום את
קולה לא שמעתי. את צחוקה לא ראיתי מתגלגל בכזו חינניות כפי
שהתגלגל בעבר. והעיניים, העיניים נשארו עם אותו הסדק שהתבקע
באותה השנייה ששמעה מה שקרה.
היא המשיכה להגיע למקומות שהיו צריכים אותה. היא המשיכה לפעול
כמו שציפו ממנה, אך זאת לא הייתה היא. זה היה גופה שפעל בזמן
שמחשבתה, אולי אף נשמתה, התמוססו ונעלמו. ברחו דרך עינייה
השבורות.  
לא הייתי בין החברות הקרובות שלה, אך הייתי בקשר איתה, ואני
התגעגעתי. מאותה הילדה היא הפכה למשהו אחר לחלוטין.
עינייה הפכו פתאום ליותר גדולות ומשמעותיות ובמרכזן הבקע.
חלולות. היא ישבה רחוקה מכולן, מקשיבה להכול אך לא אומרת דבר.
היא כאילו חיפשה איזשהו דבק מיוחד שידביק את אותו השבר שנוצר
ויחזיר את עינייה, את עצמה, למה שהייתה. מידי פעם היא מצאה,
ואז היא חייכה. חיוך אצלה היה דבר נדיר, ורק אנשים עם הרבה מזל
זכו לראות אותו שוב. אני הייתי בין אותם אנשים. וכשהיא חייכה
זה ניראה כאילו לרגע אחד, קצרצר, מישהו הדביק אותן והכל חזר
אליהן. אך הדבק אף פעם לא הצליח להחזיק.
אתמול, אחרי שנים, פגשתי אותה ברחוב. היא לא זיהתה אותי, אך
אני הצלחתי לזהות אותה. היא חיכתה לרכבת, עמדה בתחנה. ואני
עמדתי מולה. לא אמרנו דבר. הסתכלתי עלייה, ניסיתי לתפוס את
מבטה. ואז, לשנייה אחת, מבטינו התחברו. הרכבת ניתקה את המבט.
וכשחלפה, היא כבר לא הייתה שם. היא עלתה על הרכבת. ולמרות
המרחק, ולמרות שזה היה רק לשנייה הצלחתי לזהות את עינייה. הן
כבר לא היו שבורות, אך הן גם לא היו מושלמות. ראיתי שמשהו בהן
עדיין שבור והודבק מחדש בצורה לא הכי טובה. אך הן לא היו
חלולות, הן שוב היו מלאות. הן היו מלאות באותו סוג של אהבה שלא
ראיתי מאז יום השבירה. הן היו שוב מלאות באותה האהבה. אותה
האהבה, אך קצת שונה.