שוב אני כותבת לעצמי, בלי סיבה מיוחדת. ושוב  אתה כאן, בלי
הסבר משכנע. אתה מסתכל, מעיין, קורא. אבל אתה לא מבין. אני
כותבת, ואתה מסתכל. בלי סיבה. בלי הסבר. שוב אני כותבת ומתעלמת
מהסביבה, ושוב אתה מסתכל עלי ומתרכז רק בי. אבל אני לא מרגישה
אותך, אני מרגישה רק את העיפרון והדף המחוספס. ואתה לא שם לב
איך הזמן רץ. אתה רק שם לב אלי. לתנועות, להפסקות, לכל דבר. זה
תמיד אותו הדבר - אני רק עם הדף, ואתה רק איתי. לפחות ככה זה
היה בהתחלה. כשלא ידעתי שאתה שם.
אני בכלל לא זוכרת מתי זה התחיל, אני לא יודעת מתי הבנתי שגם
אתה שם, איתי. אני רק זוכרת שאז ידעתי שתמיד היית שם. עומד,
אולי יושב, ומביט.
מעולם לא ראיתי אותך. מעולם לא שמעתי אותך. אבל יש לי הוכחה.
ואתה מעולם לא ראית את פני ולא שמעת את קולי, ובכל זאת אתה
כאן. בלי סיבה. בלי הסבר.
ולפעמים אתה לא כאן. אתה נעלם. בלי סיבה. בלי הסבר. אתה פשוט
נעלם. אבל אני יודעת, אני פשוט יודעת, שתחזור. אתה תמיד חוזר.
אתה חושב שאני לא מודעת להיעלמויות האלו. אבל אני יודעת. אני
פשוט מרגישה. מרגישה את חסרונך. ולמרות שאני הרבה פעמים רוצה
להסתובב ולחפש אותך, לבדוק מה קורה איתך. האם חזרת, או אולי
בכלל לא הלכת. אני לא עושה את זה. אני ממשיכה לשבת ולהיות עם
הפנים אל הדף. כאילו דבר לא קרה. אבל אני פגועה, ואני מפסיקה
בכתיבה. כי כשאתה נעלם זה כאילו שאני כבר לא מעניינת אותך אז
אתה פונה למישהו אחר, יותר מעניין. אני מפחדת לאבד אותך. אבל
אני יודעת שאתה תחזור, אז אני מחכה. מחכה לחזרתך. ואתה תמיד
חוזר. בלי הסבר, בלי סיבה. אתה פשוט חוזר. נעמד ומסתכל. ואני
מרגישה את הנוכחות שלך, וממשיכה בכתיבה. ואני יודעת שעוד הרבה
פעמים תלך, ואני שוב אפגע. אבל אני גם יודעת ששוב תחזור ואני
ארגיש את אותה הרגשת הרווחה. וזאת ההוכחה. ההוכחה לקיומך.