אני זוכרת היטב את אותו היום שבו השמש הפסיקה לחמם, ורק חיזקה
את הרגשת החום שחסר לי.
וזוכרת גם את הערב שבו העלים בעץ שנשקף מחלון חדרי לא היו
ירוקים יותר.
ואת ההרגשה שהכל התרוקן מחיי בנשיפה אחת, ארוכה מדיי, חזקה
מדיי. הרסנית.
והמבט בעיניים.
אותו מבט קר.
זר.
חיפשתי בעיניך את התקווה, חיפשתי את המפלט, שבו אני יכולה
להניח את ראשי על חזך ולדעת שבטוח לי שם.
החיבוק.
אוי כמה הוא חסר לי. החיבוק הזה.
רק אתה ידעת להגיע אליי.
ולסדר את כל הבלאגן שבפנים.
הדמעות לא מפסיקות לרדת. מגיעות עד קצה הלחי, ונוחתות.
יוצרות שלולית קטנה על השולחן.
אפילו הן מתגעגעות לאצבעותיך, שהיו עוצרות אותן על הסף.
לא יודעת איך אוספים שברים של חיים שלמים.
פרק ארוך כל כך, שנגמר. בחדות מפתיעה וכואבת.
אהבת נפש. כל כך עצומה שאין מילים לתארה.
כך אמרת לי פעם שאתה מרגיש אליי.
מחוברים בחוט נסתר אך חזק מאין כמוהו.
לא הצלחת לגזור את החוט.
פשוט שיחררת את הקצה.
ועזבת אותי כך.
אבודה.
זוכרת את מבטיך המעריצים על גופי העירום.
את גופך המשתוקק אליי.
את ידיך המלטפות את עורי, ברכות, כאילו הייתי בובת חרסינה.
את המילים שלחשו לי שפתיך בעת שהיינו נכנעים לרגש.
ומתאחדים. מתפרקים. אוהבים.
כל כך אוהבים.
איך היית אוחז בי. כדי שלא איעלם חלילה.
והיינו רק אני ואתה.
ולא היה קיים כלום באותם רגעים.
וכעת,
אין אני ואתה.
ויש הרבה כלום בהרבה רגעים.
והרוח הקרה בעיניך.
עדיין מרגישה אותה בתוכי.
אפילו שהזמן עבר וכבר קיץ.
וכל כך לבד לי.
והידיעה שזה נכון, שאיני חולמת חלום רע וארוך במיוחד, חורכת בי
פסים ארוכים של ייאוש.
אין נחמה לאובדן שלי.