ובחלומי אני אוחזת בך
את אתי ואת אינך אני נוגעת בך בלחיי המשי שלך
כל כך רך...
הלב מתרחב
אני יודעת בידיעה ברורה שאת איתי
שתמיד היית איתי. שתמיד תהיי.
העיניים שלך עצומות
אני רוצה שתפקחי אותן שתצחקי בצחוק הילדותי שלך המתגלגל הנהדר
ואת שותקת
והעולם שותק גם הוא
שתיקה ארוכה וכואבת
ומתוך השתיקה הזו השתיקה נטולת הרחש אני שומעת צליל אחד
מונוטוני ארוך.
כזה שאין לו סוף שאין לו גבול
נדמה לי שבאותו רגע אני קיימת ואני הווה בלבד
ונדמה לי שמעולם לא היה עוד רגע מלבד הרגע הזה שהוא נצחי
וגדול
לפרקים הוא נאה לי
השקט הזה
ולפרקים חותך בבשרי צורב ומשתק
אני קפואה אני רוצה לנוע ואיני נעה.
אני רוצה לצעוק ואין לי קול. נאלמתי.
יפה שלי
לו רק היה לי קול
והידיים שלי גם הן קפואות
קמוטות ,מצהיבות, עייפות
אני איתך ואנו אחת. יחידה אחת בלתי נפרדת
אני לא שם. אני איני קיימת
רק ידי האוחזות בך
בפנייך הילדותיות המתפנקות המתרפקות עלי.
ובאותו רגע ממש אנו רחוקות אלפי מילין.
והשקט הזה.
נמשך וקורע אותי לפיסות קטנות.
והבלבול הזה
אופף אותי ואינו מרפה
זיכרון מעורפל שהחייתי בדמיוני או דמיון חזק שהעליתי
בזיכרוני.
והרגע הזה. הרגע הזה הוא נצחי והוא שלי ואני לא רוצה להיפרד
ממנו
ממך
איני רוצה להרפות.
את נעלמת לי אט-אט
נספגת לתוכי
ונטמעת בצער ובכאב הזה שהוא ממני והלאה מקיף אותי בעננה שחורה.
אפלה.
בתי.