אני יכול לשקר ולהלביש
על פניי פני שוטה,
מה שלא יאמרו לא יצליח
לקבור את ההרגשה
הנוראית,
את תחושת הבושה שאופפת
את כולי מרגליי עד ראשי.

אומרים הכול עליי,
מה לא נאמר?
כל מילה שנאמרה חלחלה
בי וגרמה לי לפקוח את העיניים
ולהבין שיש צורך בקפיצה
אל תוך מעמקי המצולות,
אומרים שאז אני אהיה מאושר,
ולי נותר רק להסכים.

בין האנשים, אני נמצא,
בן הבריות, עמוק בנבכי נשמתי
ורחוק מתפיסת עולמכם הפרובוקטיבית.

אומרים שפעם היה כן טוב,
שלפניי זמן קצר,
הגבול בין האושר האינסופי
היה מוחשי ומוכח,
ניתן היה להבחין בבהירות
בין העולם שבחוץ לעולם שבפנים,
אומרים שהיה בי כוח גדול מספיק,
להבחין בזאת.

ויכולתי לנסות, כל כך הרבה
פעמים להפסיק את הטרגדיה,
להפסיק את הדבר,
ששום מילה לא תיאמר ותפגע,
ששום מילה לא תהיה ריאלית
עבורי,
יכולתי לעצור את הזוועה,
אבל התעקשתי להשאיר את המצב
כמו שהוא ולבכות רק כשאני לבד.

בין האנשים, אני נמצא,
בן הבריות, עמוק בנבכי נשמתי
ורחוק מתפיסת עולמכם הפרובוקטיבית.

אומרים הכול עליי,
הכול עליי אומרים,
אבל אני מתעקש גם לשמוע,
לשמוע ולהפנים, להפנים ולהתעלם.

10.12.07