ברחתי לניו-יורק.
55 שנה אחרי מלחמת 67 נשבר לי מלהרגיש כל הזמן כאחד ששותף
במדינה שכובשת עם אחר ומחסלת בשיטתיות את יכולתו לנהל את עצמו
בעצמו.
הייתה לי אמנם גם ביקורת חריפה ביותר על הפלשתינאים, שלא
החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות, כדברי אבא אבן המנוח, אך
סברתי, שלא יתכן גם שנשוב ונשמח ונסתמך על תוקפנותם כתירוץ
לתוקפנותנו.
כשלעצמי, נמאס לי להיות קרוי בתוך עמי: 'בוגד'; 'פוסט-ציוני';
'אוהב ערבים' ומה לא. ברחתי. ברחתי לכרך הענקי, אחרי שמכרתי את
ביתי למישהו שפונה מקדומים ושילם בכסף-טוב על הווילה שלי
בהרצלייה-פיתוח.
נדיב - נדיב מאד היה ברק ביילין, ראש הממשלה החדש, אחרי
שהאמריקאים והסעודים קנו ממנו ב-30 מיליארד אירו את כל
ההתנחלויות במסגרת הסכם-שלום מלא, שנחתם ב-2019. הם קנו את
ההתנחלויות, עם הבתים, מבני הקודש, משרדי הציבור ומפעלי
התעשייה: על ציודם, משקיהם, מטעיהם וכל אשר בם, למעט אנשים,
נשים וטף.  
כן, הפעם גם את חיות-המחמד פינה הצבא עם האוכלוסייה היהודית.
ערך הבתים והמפעלים נרשם כפיצויים ששילמה ישראל לפליטים
הפלסטינאים שחזרו לגדה המערבית, בגין הרכוש שהשאירו בישראל
כשברחו ב- 1948.
לא יכולתי להחזיק מעמד, כשמאתיים אלף מתנחלים, עשירים  מכספי
הפיצויים, באו לשכון בתחומי הקו-הירוק. בעיקר כשחשתי את המרה
השחורה שלהם, מתוגברת בטענות נצחיות על קיפוח וגירוש.
במיליון וחצי אירו במזומן אינך יכול לקנות דירה של ממש בשדרה
החמישית, אפילו לא בלונג-איילנד. אבל אתה יכול לשכור דירה
סבירה בברוקלין או בהארלם, להשקיע את יתרת כספך בוול-סטריט
ולהתקיים בנחת על הדיווידנדים.
שלושה חודשים חייתי כבתוך חלום. התנתקתי מכל הקשר פוליטי
וישראלי. שקעתי באדריכלות ובאמנות, תוך הכרות מחודשת עם העיר,
שהכרתי לראשונה במסגרת השתלמות ב-1973, ושוב טיילתי בה בדרכי
לישראל משליחות עבודה בניגריה.
עכשיו חרשתי את המוזיאונים, צפיתי במבנים הנהדרים שהקים דניאל
ליבסקינד במקום תאומי-הסחר, אלה שהושמדו במתקפת הטרור הנוראה
של ספטמבר 2001. התפעלתי מפלאי האדריכלות של נורמן פוסטר:
'מגדל הירסט' ומגדל גריניץ' 200. הרחקתי גם עד בוסטון כדי
לראות את המוזיאון לאמנויות ועד ניו-מכסיקו כדי לראות את
נמל-החלל הראשון בעולם. בשובי הלכתי לראות את בניין התיאטרון
המודרני של פרנק גרי הסמוך לדירתי השכורה אשר בברוקלין. ניצבתי
על קו המים של נהר ההדסון, כולי המום למראה בניין ספינת המפרש
של חברת IAC.
דברים נפלאים כאלה נוצרו בצפון אמריקה חשבתי, ולא אצלנו,
ואפילו בחזון ובכושר של יהודים.
עד שאני מתענג על פלאי האדריכלות המודרנית של אמריקה, את מי
אני פוגש בדיינר שליד בית מגוריי, מתענג על מגש ארוחת הבוקר
שלו, אם לא את פנקס חשבונאי, רואה החשבון שלי מרמת גן. פניו של
פנקס היו נפולות והוא נראה מנותק מכל מה שחביב עליו. התיישבתי
לצידו והפטרתי: "הי פנקס, מה אתה עושה בנויורק?" פנקס הסתכל
עלי בעין עקומה ושאל: "אנחנו מכירים? עם מי יש לי הכבוד?"
"אתה כבר לא מזהה את הלקוח החשוב שלך מלפני עשרים שנה? עשר
שנים משכת אותי באף עם דווחי מס-הכנסה מפגרים. תמיד הייתי צריך
לשלם את קנסות הפיגור ולחייב אותך בהחזרת הקנסות - ואתה לא
מכיר אותי?!"
"אהה!" נזכר באחת. "אתה דובי הולצמן מחברת מוני בע'מ. ומה אתה
עושה כאן?"
"אני שאלתי ראשון. נו טוב, גם אענה ראשון: ברחתי מהמתנחלים
שהציפו את איזור המרכז, אחרי הסכם השלום והפינוי הגדול מהגדה
המערבית. כבר שלושה חודשים שאני מבלה נעליים וקורע את רחובות
ניו-יורק. ומה איתך? מתי ולמה הגעת אתה לכאן?"
בהיסוס מרובה, וכנלחם בעצמו גימגם: "ג-גם א-אני בר-רחתי, אבל
לא מהמתנחלים. ברחתי מגובי הריבית של השוק-האפור. נשארתי חייב
חמישה עשר מיליון שקל אחרי הנפילה הגדולה של הבורסה ב-2019.
מייד אחרי מימוש הסכמי-השלום, כשהתחילו הסימנים לאינתיפאדה
נוספת של מסתנני 'אל קאעידה', והפעם מהגבולות החדשים של הקו
הירוק." ... "ואל תקרא לי פנקס חשבונאי. יש לי זהות חדשה. כדי
להתחמק משלוחיו של דרור אוחנא זוטא מהשוק האפור החלפתי זהות.
קוראים לי פה 'נחאס א - זור', אני גר בשכונה מוסלמית, הולך
למסגד כל יום - לעולם לא יחפשוני שם."
"טוב מאד שנפגשנו," אמרתי. "כבר נשבר לי להסתובב לבדי באתרי
העיר נויורק, אמרתי כמתעורר מחלום זר.  אולי תצטרף לשיטוטיי
בעיר החל מיום ראשון הקרוב? נחליף רשמים וזיכרונות מהימים
הטובים ההם בישראל!"
"ל-לא.." ענה בהיסוס. "לא מתאים לי להסתובב יותר מדי בעיר
הזאת. שלוחיו של דרור עוד יזהו אותי...  אבל אולי תצטרף אליי
לנסיעה ארוכה ל'הרי קטסקיל'? אני מרבה לטייל מחוץ לעיר. זמני
וכספי בידיי. אמנם השארתי שם מיליונים של חובות, אבל לכאן
הצלחתי להעביר בוחטה לא קטנה..." קרץ בהנאה.
אחרי מחשבה קצרה, ושני טלפונים לביטול פגישות, עניתי: "סגור,
יא 'נחאס'. אני איתך ועל חשבונך לטיול-שטח. יש לך לפחות
רכב-שטח מתאים? המפות והתכנון עליי!"
"מתאים לי..." ענה נחאס, "אבל רק בתנאי שיום אחד נבלה בהר
'אובליק-מאונט', יש שם מערת נטיפים נהדרת שנחשפה לאחרונה
וידועה רק למתי-מעט. הכול שם בתולי והיולי."
ביום ראשון, בשעה היעודה, התייצב פנקס בדיינר, נוהג ברכב - שטח
סוואנה ענקי, כשעימו באוטו, אירי ענק, ספק עוזר ספק שומר-ראש
מזוין בשני אקדחים, שענה לשם שון.  השלכתי את מזוודתי לתא
המטען. לתדהמתי הבחנתי שם בציוד-חפירה מגוון: טוריות, מקושים,
דליים, אתי חפירה ואפילו 'קונגו' מכני קטן!  בצד ימין היה מונח
חפץ ארוך, דמוי ארון מתים, מכוסה ביריעת אברזין עבה וקשורה
היטב.
שון הבחין בתדהמתי, וקרץ אלי: "עכשיו שראית מה שראית- אתה שותף
לסוד שלנו - אתה איתנו עד סוף הטיול! מוטב שתפקיד בידי את
הסלולארי שלך..." לא הייתה לי ברירה אחרת...
פנקס-נחאס חזר מהדיינר וסל ארוחת הבוקר בידיו, התלחש קצרות עם
שון ואמר לי כממתיק סוד: "מוטב שתשב עמי במושב הקדמי. שון
יתיישב מאחור ויוודא שאין אחרינו מעקב."
הייתה לי ברירה?  החג הפך לחגא; הטיול התמים - לדאגה.
לא נהניתי מהנוף המיוער והנפלא שחצינו, כי כל הזמן לכסנתי מבטי
למראות, כדי לבחון את התנועה מאחרינו ומצדדינו. תהיתי גם מה
יקרה אם הסלולארי שלי, שבכיסו של שון, יצלצל פתאום. מה יהיה
אז? אבל הסלולארי לא צלצל. שום צלצול לא הפריע את השקט המתוח
ששרר במכונית הדוהרת. איך לא שמתי לב שכל הסלולאריים שבמכונית
כולל ה-'איתוראן' נותקו כליל? 'נחאס' הקפיד שלא תהיה כל אפשרות
חיצונית לברר היכן אנו נמצאים ב-'זמן אמיתי'.
אחרי ארבע שעות של נסיעה מהירה, בעיקר בכבישים מקומיים
ומשניים, עצרנו בחנייה קטנה בין העצים שבצלע הדרומית של הר
'אובליק מאונט'. לא בחניון המסודר עם שולחנות שליד מגרש
החנייה, חלילה, אלא בשביל עפר שהתפתל בין העצים, ולידו שלט
עלוב עליו נכתב בטוש:  'אל מערת הדובים'.
תחילה התפנינו לנקבינו, התרעננו בפלג הסמוך והתיישבנו סביב
השולחן המתקפל שערך שון בברנץ' עשיר מורכב ממה שקנה 'נחאס'
בדיינר.
תיאבון רב לא היה לי - הסתפקתי בקולה ובכריך גבינת עיזים.
"תאכל, תאכל, רובי. מחכה לך עבודה מפרכת ואתה צריך לאגור
אנרגיה." נופף 'נחאס' מולי בכרע חזיר נוטף שומן. זה באמת לא
הוסיף לי תיאבון. מלמלתי: "סליחה. אני באמת לא רעב. ובעניין
העבודה - זה שנים שלא הרמתי מעדר אפילו בגינה. בפקודת הרופא...
תזכור שאני כבן שמונים."
שון ו'נחאס' הצטחקו זה לזה: "אולי באמת כדאי לוותר על האורח?
נשאיר אותו כאן עם מכשיר-קשר, שיעדכן אותנו אם מישהו יעבור כאן
ברגל או ברכב?" נבהלתי מאד. נזכרתי בסיפורים ששמעתי על הדובים
והזאבים הרעבים שמסתובבים בחורף בקטסקילז.
"לא, תודה..." עניתי בחפזון. "...הייתי בחיל הנדסה ולמדתי
להפעיל 'קונגו'. אולי אתם תחפרו ואני אחצוב בשבילכם כמה
שנחוץ." "ומה קורה בכלל? מה אנחנו הולכים לקבור או לחפור שם?"
שאלתי בתמימות מעושה. "לכשתצטרך לדעת - תדע. 'פה סגור - זבוב
לא נכנס' אמר מהבדחן הרומני הידוע אילייסקו באחת מהופעותיו."
השיב פנקס-נחאס בבדיחות הדעת.

הגענו למערה בדרך קופצנית ביותר. המערה הייתה חסומה בסורג עם
שני מנעולים ועליו שלט "אין כניסה".. "בפקודת רשות הגנים
הלאומיים - האתר סגור לציבור; העבריין ייענש במלוא חומר הדין."
אך במהרה הסתבר שיש ל-'שותפיי' קשרים ברשויות המתאימות. שון
שלף מתיקו כמה צילומים מוגדלים של רישיון-חפירה והדביק אותם על
השמשה הקדמית והאחורית של הרכב, וכן על השלט המאיים. אחר הוציא
מכיסו צרור מפתחות ופתח את השער ללא קושי.
נכנסנו למערה והצבנו כמה פנסים רבי-עוצמה, שהאירו באור עמום
ומלא צללים את החלל. המראה היה מרהיב ביופיו;  נטיפים וזקפים
למאות בשלל צבעים השתקפו במימי הפלג הצוננים שזרמו סביבם
ונעלמו אי-שם בתוך בלוע קטן שנבע ברצפת המנהרה.
תוך דקות אחדות העמסנו את הציוד בתוך 'ארון המתים', שהיה,
להפתעתי, ריק.  השניים נשאו את 'הארון' ואני את ה-'קונגו'
המתודלק, ונבלענו בתוך המנהרה. כעבור חמישים מטר בערך, נעלמו
אורות הפנסים מאחרינו וראינו אור קטן בקצה המערה. היה שם פיר
דקיק שעלה אל פני השטח, והכניס  מעט אור-שמש לתוך המערה.
הודלקו שני פנסים נוספים ורצפת המערה נראתה ב-'מלוא הדרה'. כל
הזקפים שבקצה המערה היו שבורים ומוטלים בערימה בצד.  הקרקע
נראתה חפורה במספר מקומות לעומק של כחצי מטר. קרעי שקים עם
חותמות בעברית: "בנק למסחר בינלאומי - מחלקת מט"ח" התגוללו
מסביב. פה ושם נחה חבילת דולרים קטנה שהעידה על החיפזון של
האורחים שהיו במנהרה לפנינו.
שני 'המארחים' שלי הסתכלו נדהמים במחזה ולא האמינו למראה
עיניהם. ראשון התעשת 'נחאס'. זינק על שון בשאגות 'בוגד',
'מלשין', שלף את אקדחו הכבד מחגורתו ו...
שלוש יריות ריסקו את השקט מכיוון פתח המערה. "משטרה!" "להרים
ידיים ולשכב על האדמה..."
שכבתי אפיים ארצה על הקרקע הלחה וקיללתי בליבי את 'נחאס' ואת
עצמי. מה הייתי צריך את כל זה? מה חסר לי בישראל עם הפנסיה
המסודרת, הילדים והנכדים, וקצת גועל נפש מענייני הציבור?