סתיו. כבר היו לילות קרים יותר. אבל עדיין קר.
מאוחר בלילה. בעצם לא כל כך. קצת אחרי אחת עשרה.
פארק ציבורי. דשא עם קצת שבילים והרבה ספסלים.
נחל קטן זורם בשקט. כמה עשרות מטרים מהם בפארק.
אור עמום. די חשוך. הירח מלא - מאיר חזק.
כל כמה מטרים, יש גם נורת רחוב. קטנה אומנם, אבל מאירה.
אין אף אחד מסביבם. לא נראה. לא נשמע.
חרצוץ סנאי מתרוצץ. איפושהו בין השיחים.
אולי אפילו יותר מאחד. יכול להיות זוג. מחזרים.
קריאה של ינשוף על אחד העצים. מסתכל על הכל מלמעלה.
צרצור צרצרים.

שניהם קמים ביחד. הוא טיפה אחריה. אולי ניסה למשוך את הרגע.
הוא - חולצה לבנה. מעליה מעיל חום. ג'ינס פשוט. נעליים שחורות
אלגנטיות. צעיף.
היא - חולצה לבנה. מעליה מעיל שחור ארוך. מכנס אלגנטי, אבל
עדיין פשוט. נעליים עם עקב קטן. כובע שקנתה שבוע שעבר עם
חברה.
הוא - כל כולו מרוכז ברגע. מנסה לחוות כמה שניתן.
היא - קצת מוטרדת. דעתה מוסחת על ידי דברים אחרים שעוברים
בראשה.
הוא - חושב איך להיפרד לשלום.
היא - חושבת על יום העבודה מחר.
הוא - חושב על פגישתם הבאה.
היא - חושבת על פגישתה עם ההוא.
הוא - מקרב שפתיו אל שפתיה.
היא - חלקיק שניה לפני מסיטה את ראשה ונותנת לו לחי.
הוא - לא הספיק להבחין, אך שם את שפתיו על לחיה.
היא - נותנת שניה. הולכת אחורה צעד.
"אני לא יכולה", אומרת. ספק בכעס עצמי, ספק בכאב, ספק בעצב.
הולכת.

חורף. יורד שלג. קטיפתי. עדין. קר בחוץ מאד.
שעת ערב מאוחרת. רק עכשו סיים לעבוד.
בית קפה פינתי. לא גדול מידי. שמונה שולחנות.
חלונות סגורים. כמה עציצים. אחד בכל פינה.
יש הרבה אור. גם מהנורות על הקיר וגם מהתנורים.
הם יושבים על שולחן אחד פינתי. עוד שלושה שולחנות תפוסים.
שתי מלצריות. עובד אחד בבר.
קולות שיחה. כל שולחן משהו אחר.
שולחן ראשון גבר ואישה. כנראה ביחד.
שולחן שני שתי נשים. כנראה חברות טובות.
שולחן שלישי שני גברים בחליפות. כנראה עסקים.
מלצרית אחת בדיוק ניגשת. המלצרית השניה והברמן נשארים לדבר.

היא - חולצה ארוכה כחולה. לא כהה מידי. מעיל בורדו. נעליים
שחורות. צעיף.
הוא - חולצה שחורה. מעיל בצבע תואם. נעליים שחרות אלגנטיות.
כפפות.
היא - מרוכזת כולה ברגע. מנסה למשוך.
הוא - מרוכז בשפתיה. כמה יפות היו אז. כמה יפות עכשו.
שניהם קמים. היא קצת אחריו. מצטערת שנגמר. יוצאים החוצה לשלג.
מחזיקים ידיים.
היא - מתרפסת על ידיו החמות שבתוך הכפפות.
הוא - יודע מה יגיע עכשו. לא בטוח שהוא רוצה.
היא - לא טיפשה. זוכרת. מנסה לקרוא את מחשבותיו.
הוא - מכיר אותה. מסתכל עמוק לעיניה, אבל לא נותן. בכוונה.
משחק.
היא - נכנעת ומקרבת שפתיה אל שפתיו.
הוא - נכנע לה ולא מסיט את פניו.
היא - מתענגת על הרגע בכל חוש שיש לה.
הוא - לא שכח את הרגע לפני מספר חודשים. נשטף ברגשות חמים.

בדיוק אמצע אביב. נעים בחוץ. חמים. רוח קלילה מנשבת.
שעת אחר הצהריים. בערך שלוש וחצי. שניהם בהפסקה.
חוף הים. חול צהוב לבן. רך. נעים. נכנס בין אצבעות הרגליים
היחפות.
גלים קטנים מתנפצים לעיתים ומגיעים לחוף.
לעיתים נסחף צדף עד החוף. שם מונח. בוהק בשמש.
אור שמש צהוב גדול. שמיים צבועים בתכלת עם מעט ענני נוצה.
כל כמה עשרות מטרים יש דוכן-מסעדה-פאב.
לא עמוס. לא צפוף. לא ריק. יש אנשים.
בודדים, זוגות, קבוצות, מבוגרים, צעירים, הולכים, רצים,
יושבים, שוכבים, שוחים, קוראים, משתזפים, אוכלים, שותים,
מעיפים עפיפון, מטיילים עם הכלב, שומעים מוזיקה, מציירים,
מדברים, נהנים, מנסים להתחבר עם הטבע.

שניהם הולכים יד ביד לאט על החול. לקחו כמה שעות חופש
מהעבודה.
היא - מכנסיי דייגים צבעוניים. חולצת טריקו לבנה פשוטה. כובע
קש. כפכפים.
הוא - מכנסיים קצרים לבנים. גופיה אדומה. כובע מצחיה כחול.
סנדלי שורש.
היא - הולכת לאט. נותנת לו להוביל. מרגישה איתו בטוחה.
הוא - החול בין אצבעותיו עושה לו נעים. מאזין לים. מתחבר.
מתאחד.
היא - מסתכלת מסביב. נהנית מהרוח. מהצלילים. מהחום.
הוא - מסתכל עליה בהערצה. כל כך הרבה חן בכל כך מעט.
היא - מחזירה מבט היישר לעיניו. מחייכת חיוך קל. רגע.
הוא - נהנה מהחיוך שלה. מהפשטות. מהרוגע שמשרה עליו.
היא - מספרת לו על זה. על אחר. ועל עוד.
הוא - מאזין בקשב רב לדבריה. שותה מילותיה.
היא - עוצרת. שואפת. עוצמת עיניים. מתרפסת.
הוא - מספר לה על אהבתו אליה.
היא - מחייכת אליו שוב. לא נשארת חייבת ומחזירה.
הוא- מחייך החוצה. ליבו קורן.

הקיץ כבר נוטה לסופו. חם. יבש. בתוך הבית ממוזג.
בוקר. קצת לפני שמונה. ממש לפני שהם יוצאים לעבוד.
חדר הכניסה לביתם. לא גדול מידי. גודל נכון.
דלת חומה כבדה. יפה כנגד הקירות הלבנים.
כוננית קטנה. גם היא מעץ כהה. עליה אגרטל.
אגרטל ירוק גדול. בפנים ורדים אדומים.
על הקיר מראה. מספיקה לפנים.
בפנים אור נעים. שמש שחודרת דרך החלונות.
בחוץ השמש כבר מסנוורת. חזקה. מחממת.
הם לבדם כמובן. רק שניהם.
שטיח על כל החדר. הנעליים מסודרות בצד. המעילים על מתלים על
הקיר.

שניהם עומדים. רגע לפני שיוצאים לעבוד. מתארגנים.
הוא - חולצת כפתורים. מפוספסת בצבעים עדינים. מכנסיים שחורות.
נעליים שחורות.
היא - שמלה פרחונית. יפה אבל פשוטה. נעלי בד. שרשרת חדשה.
הוא - לוקח את התיק. נאנח.
היא - מנסה להבין את האנחה. לוקחת את התיק.
הוא - מנסה להיתחמק ממבטה הנוקב.
היא - מחפשת את עיניו שיכניסו אותה אל ליבו.
הוא - מצטער על העבודה שבחר. אין לו יותר כח.
היא - מוותרת על יישוב ההדורים עוד בבקר.
הוא - לוקח את המפתוחות ופונה לצאת.
היא - שולחת לעברו ברכת להתראות. ניסיון אחרון להתחיל את היום
יפה בכל זאת.
הוא - שולח מבט אחרון. יוצא.
היא - נאנחת. מתעכבת רק עוד רגע. יוצאת בעקבותיו. נועלת.

סתיו. עדיין מקרטע אבל כבר ניתן להרגיש שזה הוא.
ממש נעים בחוץ. די מאוחר. סביבות אחת עשרה בלילה.
פארק ציבורי. אותו פארק ממש. אותם שבילים. אותם ספסלים.
שומעים את הנחל שזורם לא רחוק מהם.
חשוך. הירח חלש. הפנסים עמומים.
בין כרי הדשא הגדולים יש סלעים. גושים גדולים של סלע.
הרבה עצים. מכל מיני סוגים. כולם גדולים. מטלים צל גדול.
שועל קטן מביט מרחוק. עיניו שוברות את חשכת הליל.
חוץ ממנו רק הנמלים מתרוצצות. מנסות להספיק לפני בוא החורף.
סביבם כל השטח ריק מכל אדם.
רק הוא והיא. עכשו. אין אף אחד. אין עבר. אין עתיד.

היא - ג'ינס פשוט אבל אלגנטי. חולצה ירוקה. נעליים קטנות
כחולות. צעיף.
הוא - ג'ינס קצר קרוע. חולצת טריקו פשוטה ויפה. סווט שירט.
נעלי ספורט יפות. חדשות.
היא - נזכרת באותה תקופה אשתקד.
הוא - זוכר איך הושאר מאחור. פגוע. שנה קודם לכן.
היא - מנסה לברר עם עצמה. למה זה לא הצליח. תוהה.
הוא - מופתע מעצמו. לא יהיה לו כואב כל כך אם ייגמר.
היא - מגיעה שוב לאותם מסקנות. הם לא נועדו.
הוא - מבין שהיה טוב. טוב שהיה. אולי זה צריך להיגמר עכשו.
היא - יודעת שיהיה לה חסר. אבל היא תוכל להיתמודד.
הוא - לא רוצה לקפוץ מהר מידי למסקנות חפוזות.
היא - מבינה שזהו. נגמר. קמה. מסתכלת. נותנת מבט אחרון.
הוא - מחזיר מבט. משלים עם עצמו. גל כאב ראשון.
היא - מסתובבת. עומדת רגע קטן. נצח. ממשיכה ללכת.
הוא - מסתכל. קם. הולך.