השנתיים האחרונות בחיי הן הקשות ביותר בחיי, וכל יום הוא מלחמה
שלי עם עצמי.
לעיתים קרובות יותר ויותר אני מוצאת בעצמי את אותה נחמה שמצאתי
בו.
וברגעים הקשים יותר, שבהם היא חומקת ממני אני כותבת.


יש ימים שאני מתעוררת בבוקר, וריקנות גדולה ממלאת אותי.
פעם היו לי שיטות להחביא את הכאב, אבל הצלחתי לאבד גם אותן.
לפעמים אני הולכת בין הצללים שלנו, אני מכירה כל פינה וזוכרת
כל תו,
ויודעת להבחין מתי טוב ומתי פחות...
וכל מחשבה שמציפה אותי - חדה לפחות כמו מבטך,
שלא אוכל עוד לראות.

יש ימים שאני נאבקת,
בימים האלה, שהכל מטושטש, אני נאחזת באוויר שהולך ונחנק בתוך
זרועותיה של שתיקה.
פתאום אני רואה רק את מה שמוכר, וכל מה שקיים, זר לי.
אבל המאבק האין סופי הזה בין דמיונות והוויה
מעיר אותי אל הקור המציאותי שלי.

לפחות בימים אלו אני ישנה.
פעם לא יכולתי לישון, המועקה הייתה מושכת את עפעפיי למעלה ואת
נשימתי למטה,
אל תוך מקומות מוכרים שעיוורו אותי.

היום
לפעמים טוב, ולפעמים רע,
וברגעים שבין לבין אני נרגעת..
למדתי דבר או שניים על עצמי.
ככה זה, ברגעים הכי רדומים של הנשמה, מתחילה התעוררות.



אף פעם לא אהבתי להודות בכאב הכבד הזה.
הדרך היחידה שלי להוריד ממני את המשא הזה הייתה לכתוב שירים.
שם אני נותנת לך לחיות,
ונותנת לעצמי לנשום.
שם אני מודה בכל חטאיי ובכל אמונותיי.

שם,
אני מתעטפת בעצמי,
וכל נשימה מיותרת - משמיעה צליל ולובשת צורה...
ובאותה דרך שבאה כך גם הולכת.
אני מרגישה לפעמים שהמילים מוציאות אותי החוצה ולא אני אותן.

יש רגעים שאני יושבת וכותבת את השירים לך,
ויש שירים שכותבים אותי,
ויש כאלו שלא שייכים לאף אחד -
ואותם אני הכי אוהבת,
בשירים האלה אני מצליחה לראות את האמת היחידה שתמיד מלווה
אותי,
נטולת מסכות, וחדורת אמונה
כמו שתמיד ביקשתי להיות.
בשירים האלה אני משחררת אותך מכבלי הזיכרונות המתישים,
ומבקשת להיות שלמה עם אותה אמת.

אין ספור שירים כתבתי לך,
אולי יום אחד אני אקרא את כולם ואבין ששם מקומך.