"כיוון שבסך הכל, הטבע שלהם טוב מנעוריהם (למרות שהנעורים שלהם
טובים יותר מהם) והרי יש להם פוטנציאל אדיר! אבל הם כל כך
טיפשים. כל כך מטומטמים. זה פשוט מתסכל, אתה לא חושב?", שאלתי
את הכרטיסן.
ישבתי במעבר בקרון לא נקי במיוחד של רכבת לא חדשה במיוחד
במדינה מתסכלת במיוחד. הכרטיסן רק הביט בי, מלטף ביד אחת את
מנקב הכרטיסים וביד שניה מתעסק עם מכנסי העור. ברקע התנגנה
מוזיקת רקע תמימה למראה. הבטתי לחלון. המלאכית שריחפה ליד
הקרון חייכה חיוך שיכול להיחשב כמזמין או לפחות כ"מה דעתך על
מזג האוויר היום?". היא הפסיקה לחייך כאשר נחבטה בפתאומיות
בעמוד מזדמן ונעלמה מהחלון. הכרטיסן ספר את הנמלים שהלכו על
התקרה, מסתכל עליהן מלמטה, בחליפת טוויד הדורה. חייכתי לעצמי
וחשבתי "מה עכשיו? עד כה החלום הזה הוא לא משהו מיוחד". "מקטרת
היא מקטרת בסך הכל, אתה יודע", אמרתי בקול. הארנב הלבן הגדול
הוציא שוב את השעון מכיסו ומלמל לעצמו "רק עוד 15,072 פעם
שאומר את המשפט הזה". "כולל המשפט האחרון?", שאלתי. אך הוא לא
השיב אלא התנדף לכדי ילדה, כבת 10, בלונדינית, נראית מוכרת עד
אימה, שאמרה בקול עמוק מדי "מחיר הכרטיס עלה מאז הפעם האחרונה
שנסעת ברכבת". "כן, כנראה שכן", השבתי. המויזקה החלה להאיץ,
עשתה תפנית, גלגול חבית רחב וחזרה שוב על הנושא, וריאציות
חופשיות, כמובן. בהיסח הדעת הסתכלתי מבעד לחלון. המלאכית עדיין
נראתה מקרטעת ומקללת לעצמה "זה שום דבר, כלום, ריק, ריק,
ריק...". הכרטיסן חזר לצורתו המקורית, מקריח בעצלתיים, לבוש
שחור פחם, עם מנקב כרטיסים גדול ונוצץ. "נו באמת, זה לא יכאב.
המחיר עלה, זה מה שקורה".
ניסיתי להחליף את הנושא. "ומה אתה חושב על פיסיקה קוונטית?",
שאלתי. תמיד שאלתי אנשים מה דעתם בנושא כדי להראות ידע עדיף,
שהרי פיסיקה היא רק תחביב שלי. "בלי ניסיונות התחמקות! אין
מקריות. אין סיבתיות. אין סיבה להצביע אלוהים - זה מה שחשבת,
לא? ועכשיו, עכשיו אתם באמת לבד, המין האנושי. זהו העונש הבלתי
נמנע שלכם. עכשיו אתם עצמאיים ועכשיו אתם לבד. זה מה שרצית,
לא? ועכשיו הניסיונות הפתטיים שלך עם בתי הכנסת. מתי תלמדו
כבר? אלוהים זה משהו שונה לגמרי שעוד לא הגעתם אליו. הרי ידוע
שאלוהים זה...".
הוא נקטע על ידי שקשוק אלים במיוחד של הרכבת. "באמת, איזה חלום
בנאלי. כמעט לגלות את האמת על אלוהים וכל זה עם הפרעה בזמן הכי
לא נוח...". "היי, זה החלום שלך, לא שלי", ההוביט אמר, שם על
אצבעו החסרה טבעת ונעלם. המוזיקה ברקע התקדמה במהירות רבה מדי
לעבר הקרשנדו הבלתי נמנע. הגוש בחזי תפח והפך למעיק על הנשימה.
עם כל שאיפה נדמה היה שנאנח "אוף... אחח..." וכל נשיפה היתה
הקלה צורבת. הכרטיסן נעץ בי מבט מסוקרן, "כן, נתקלתי במקרים
כאלה. המחיר עולה, המחיר עולה". הוא מנסה לתחוב את מנקב
הכרטיסים לכיווני! שמישהו יפסיק את המוזיקה הזאת!
המלאכית חזרה, ועכשיו היא לא מחייכת בכלל. "עשיתי משהו רע?",
שאלתי אותה. "כן", היא ענתה. "המחיר עלה, המחיר עלה". "גם
את?!", שאלתי בצעקה. הכרטיסן מיהר להניף את מנקב הכרטיסים,
מכוון בצורה מדויקת אל המטרה ופולט קריאה קטנה, "המחיר,
המחיר". מנקב הכרטיסים צלל לעברי. צרחתי. המלאכית חייכה חיוך
מתפשר, מר וקטן. "המחיר, המחיר". המוזיקה צעקה. אני צעקתי.
התעוררתי שטופת זיעה קרה במיטתי. "החלומות שלי הם באמת לא מה
שהיה פעם", אמרתי לעצמי, מנסה לחייך. "כן", עניתי, "המחיר",
מסתכלת בגוש בחזי.