פייפר קאט / גוש |
אנחנו נדחקים למכונית בדרך לירושלים
ושוכחים
שגוש עציון כבר לא נצור.
וכששוקעים בקרקע אחרוני העלים
אני מתפללת ליום זיכרון אחד. לבן.
אני ערבה לכך
שהבדידות עניין תורשתי.
אנשים מסתובבים עם כדור באולינג בבטן
מיום היוולדם, מפילים את כל עוברי חבריהם ואחיהם הפוטנציאלים,
מחכים לגאולה שתיכשל מבפנים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|