לפעמים אני נזכר בחצי שנה מיוחדת ומשעממת במיוחד;

זה היה עוד בוקר, שהלכתי לעבודה מתוך בחירה.
כלומר, יכולתי גם לא ללכת.
אבל הלכתי.
היה מאד קר, אני זוכר. אמרתי ליעל לשים את העיתונים בפינת
התחנה המרכזית, כבכל בוקר.
אפילו שהייתי העובד הטרי ביותר, התמקמתי ישירות באיזור חלוקת
הפקודות. ואז ניגשתי לעמדה שלי, הראשית, שניצבה מול קיר בטון
מבריק כזה.
"עיתון הזמן אדוני", הכרזתי. והאיש לקח. הוא לא היה איש
מיוחד;
הוא היה חום כזה, עם מעיל אפור ואופנתי מדי בשביל הטייפקאסט
שלו. השפתיים שלו היו מאד רחבות, וחתומות.
וכמוהו, יעברו עוד עשרות אנשים, עד השעה אחת, בה אקח את קו 37,
שוב, רק כי אני באמת רוצה, ואחזור הביתה.

בבית אמא תחכה לי, או שלא תחכה לי.
אני לא אסתפק בפיתה עם שניצל ואפתח את הטלויזיה.
על המרקע יופיע ערוץ אנלוגי לא מאופס, אך חיש מהר אכוון את
הטלויזיה לאפיק הרצוי.
אכנס לVOD, ואראה פרק של "בובות". ואם לא, אראה סאות'פארק.
ואם לא, אז לא נורא. אעבור למחשב, והפלייליסט יתחיל לעבוד.
אפתח את כל אתרי הWeb 2.0 שאני שותף בהם, אבדוק הודעות, ואנשום
לרווחה.
באותו הזמן כבר יחשיך, והאור שנכנס מהחורף בחוץ לא יכלכל יותר
את החדר, לכן אדליק את האור.

ואז אחשוב.
ואולי אלך היום לתל אביב, ואולי סתם אלך לאיתי ונשב כולנו.
ונראה סרטים, ונטגן קבב וכשהיהו בדיחות, אצחק. ואני אלבש את
הבגדים שקניתי בלונדון.
ואשאר לנום שם, כשאני חולם לשכב עם בחורה כזו או אחרת שנתפסה
בעיני היבשה.

או לכתוב שיר חדש, כי קורים לי המון דברים בחיים, והפסנתר
מעולם לא נשמע לי טוב יותר.
ואולי הפעם יתגלה לי מהלך חדש, או דרך חדשה להביע את כל מה
שסודי וזולג עליי ואקליט, ואעלה לבמה, או למייספייס.

ובלילה, כשאדע שמחר אני לא הולך לעבודה, כי מה זה משנה בכלל,
אשמע את "שוש אלמוזלינו";

"שוש אלמוזלינו, הייתה צריכה להיות אצלי באיזה כד, יש בה משהו
שמתאים לכד."

ואשמע.
ואז ימי ויסלר יכריז "אם יש לה העדפות" והכינורות יבכו, וגם
אני ארצה, בלי לדעת למה, לגמרי.
ובאמת בסוף לא ייצא כלום, ואכבה את האייפוד.

ובשביעי לפברואר, הכל ייגמר.

הכל נגמר, ככה.