להכיל את מה שאני מרגישה.
להכיל.  להכיל.  להכיל.
להתמקד בהרגשה ולא לחשוב מה אני מרגישה, פשוט להרגיש.
לא תמיד זה פשוט בשבילי להרגיש, לאפשר זאת לעצמי, לא לברוח, לא
להמציא רגשות נוחים יותר להרגשה מהראש.
לתת לעצמי להיות, לתת להם להיות ולא להתנגד - כך אמרתי לעצמי.
לא להגדיר, לכתוב אותם מהבטן ולא מהראש, לכתוב מה המרגש ואיך
הוא מרגיש...
אני עצובה.
מאפשרת לעצמי להכיל זאת, אין רעש בתוכי, מעין שלווה נטולת
מחשבות.  
שקט, עייפות ועצב - אלו המציאות שמצאתי.
עצב על שום מה?
עצב על אנשים שסובלים לקראת הסוף, סבל שגורם להם לייחל שהסוף
יגיע כבר.  על קרוביהם שסובלים אף הם ולא יודעים עצמם מרב
תסכול, כאב וצער ולא מסוגלים להתמודד עם אי היכולת שלהם לעזור
ולגאול אותם מכאבם.
עצב על האנשים שנותרו חיים ועליהם להתמודד עם מות יקיריהם, עם
העלמותם הפיזית מהעולם הזה שאנו מכירים ויודעים.  על הקושי
להשאר חיים בין החיים ולא מחוץ לחיים.
עצב על כל הדברים מהם אני נפרדת היום.  חשה שזהו היום הראשון
בשארית חיי וכל הדברים שאני מותירה מאחור כאילו מסרבים להתנתק
לחלוטין והעצב שאני חשה בפנים הוא דרכם להשאר עוד מעט לפני
התפוגגותם, מאפשרים לי להתאבל על שלא יהיו חלק ממני יותר
ומאפשרים לעצמם לעכל את העובדה שאין להם מקום יותר באורח חיי.
משחררים יחדיו בהשלמה ובהדרגה - הם ואני.
שלוש סיבות לעצב שמורגש ושלושתן כמו משלימות את מעגל החיים,
המעגל הנצחי שיש לקבלו, לברך אותו ולברך עליו ועל דרכו
ולסמוך.
התמונה רחבה כל-כך ואין באפשרותנו לראות את כולה ולהגיע להבנה
ולשאלות כמו: "למה?" או "איך זה מגיע לו/ה?" או "איפה אלוהים
כשצריכים אותו?" וכדוגמתן אין מענה שידוע לנו ואפילו הניחוש
הכי פרוע לא יתקרב לאמת, לאמת הגדולה שנסתרת מאיתנו וכל שנותר
לעשות הוא לסמוך ולהאמין.
נקרא למלאכים שיבואו לשמור עלינו ועל יקירינו ונעריך כל נשימה
ונשימה וכל שנייה וכל דקה וכל יום ונאהב ונהנה ונתרגש בכל רגע
ורגע.
נאסוף את הרגעים אל חיקנו ונחבק אותם חזק ונודה להם שכיבדו
אותנו בנוכחותם ושנוכחותם איפשרה את נוכחותנו.
נרגיש את הנוכחות, נדע אותה ונדע את עצמנו.
נהנה מהידיעה ונפיק ממנה את המיטב - הכי טוב שיש לנו, זה הכי
טוב לרגע זה, הוא לא מבקש יותר, הוא לא רוצה יותר ולא צריך
יותר מזה - הוא יודע שובע וחולף הלאה, מפנה מקומו לרגע הבא
וחוזר חלילה.
הרוח מלטפת את פניי, מרגיעה והרגע נמצא בתוכה והיא בתוכו והם
בתוכי ואני בתוכם
וכולנו אחד.
ואני מודה ודמעות של אושר מהול בעצב או אולי עצב מהול באושר,
דמעות של קבלה, של ציפייה, של תקווה נקוות בעיניי ואני מודה.
אז תודה.
השמש מחממת את פניי בעדינות וברוך, לא שורפת, אין לי צורך
להתגונן מפניה - היא יודעת בדיוק מה אני צריכה, באיזו מעלה
וכמה.
וזה נעים לדעת שיש מישהו שיודע אותך מהמקום הכי עמוק, שיודע מה
אתה צריך ומה טוב בשבילך והעצב מתפוגג לו מעט מהידיעה הזו
ותשובה קטנה מבצבצת בנוגע למעגל הנצחי, תשובה שאומרת שיש מישהו
בתמונה הרחבה הזו שיודע אותי לחלוטין ואנחת רווחה נפלטת ואני
יודעת שעל כן זה מוכרח להיות נכון...