איך לפעמים הוא לא מכיר את עצמו. ייאוש ועייפות תופסים את
מקומם במעלה היציע ומותירים סביבו חלל אטום, ריקני וחשוך.
מריר ועצבני, פולט דברי פזיזות, תוהה אם יפגוש את "מלכת
החרבות" שוב. בכל פעם מחדש, מאכלס את מוחו העצוב בדברי שגרה,
פחד וטיפשות. איך לפעמים הוא לא מכיר את עצמו, מתנהל בפיתולים,
ללא רגש או סיפוק, רגע קיים, רגע הוא אבוד.
מבולבל הוא מעצמו, מדמה התלהבות, איך יוצאים מזה? משפל המהות
וחיים ביחד, בשלווה ומשמעות, בלי לצפות לשום דבר, בלי לצלול
למעמקים, בלי לחפש עוד פרטים, פרטים ופרטים.

בסוף, כולנו בורחים.
כדי לשכוח, כדי להיזכר, כדי להתגעגע, בכדי להיות מישהו אחר.
איש איש ועולמו, איש איש וסיפורו, כולנו כאחד מוכרחים להוכיח.
להוכיח את חפותנו מהטיפשות שתופסת מקום, את ידיעתנו הגדולה,
להראות, להציג,לשווק, למכור, דעות מקוריות אזלו מזמן.
מי האנשים האלה? מטלטלים את השקט בדיבורי סרק וראוותנות!
מפרים את האיזון הדק במציאות.
אם כי, היא לפעמים נודדת אל מעבר לגבול, מגזימה קצת בחיפושה,
מחפשת מקום לנוח, לפרוק, לצעוק את ליבה.
זאת, כשהיא מתחילה נודדת, אין לה עצור. מסיקה מסקנות, מבקרת,
מדלגת מייד לסצינה הבאה, מתיפייפת. אני חושב לשאול והיא כבר
משיבה, מתחבטת עם עצמה.
"חכי רק שניה", אני אומר, את מוכנה לרגע להקשיב?? אולי נזרוק
את עצמך הצידה לכמה רגעים ונכיר את האחר, אבל היא מעוניינת?
זאת רק מחכה שיסתיים כבר המלל, כך תוכל שוב לפרוץ בסיפורי הלל
על עצמה ובבניית דמותה המעורערת.
לבסוף שתקה, כנראה התעייפה מלהיות. כזאת היא, "מחשבה", לרוב
היא נודדת, לפעמים מתחשבת, צועקת, שופטת והרבה חושבת.

לבד. שוכב על החול, מנגן חליל, מחכה, אולי היא תצוף מבעד
לסלעים, החול זכוכיות, המים יהלומים, מסביבי המון נוף ירוק
והרים.
לבד. חושב שוב על ההוא מאתמול", בפנים אתה שמח", בחוץ עצוב. אז
אם זה בפנים שמח וההוא בחוץ עצוב,
אולי כדי שיכירו ויעשו כבר סולחה!