נולדתי בנווה צלילות. הם אמרו שזה המקום היחיד בעולם עם שמיים
צלולים. "אפילו לא ענן אחד", אמר האיש עם החליפה האדומה
מהטלויזיה כשמתחתיו היה כתוב מספר אחד - שמונה מאות. "מה זה
ענן?", שאלתי את אמא. היא צחקה אבל לא ענתה. נראה לי שהיא חשבה
שהתלוצצתי. אני לא זוכר עוד הרבה מאותו יום, כנראה שהייתי נורא
קטן. בהמשך, כמה חודשים אחרי זה, עבר לגור לידינו שכן חדש.
קראו לו סימק קלאוד. סימק היה גבר מבוגר, טיפה נמוך לעומת אבא
ועם מקטרת גדולה בפה שעליה ציור של דרקון. כשחושבים על זה אני
לא חושב שהיו הרבה פעמים שראיתי את סימק בלי שהייתה לו המקטרת
בפה.

יום אחד סימק ערך ברביקיו. הוא הזמין את כל השכנים בטלפון
ואותי הוא הזמין באופן אישי. אמרתי שאני אבוא והוא חייך ואמר
"לא חשבתי אחרת". בברביקיו סימק היה הטבח. הוא עמד מעל המנגל
והעשן שעלה מהבשר החרוך טייל על בטנו הגדולה, ליטף את פניו
ונעלם אל האוויר. אחרי זה, כשהלכתי לשירותים שמעתי המון בלאגן
בחוץ. כשיצאתי ראיתי את סימק שוכב על הרצפה ליד המנגל וכולם
מסביבו. שאלתי את אבא מה קרה לו והוא אמר לי "זה המקטרת
המחורבנת הזאת".

כשסימק היה בבית חולים של נווה צלילות זו הייתה התקופה שנהפכנו
לחברים טובים. כל יום סימק היה נותן לי את הגלידה שקיבל לקינוח
ומספר לי את סיפורי המלחמה שלו. הוא היה מספר לי כיצד הכניע
אבירים ודרקונים עם החרבות והשוריקנים שלו. כיום אני יודע שהוא
סתם סיפר סיפור, אבל פעם הערצתי אותו.

יום אחד אמא ואבא ישבו איתי לשיחה. הם אמרו שהם מבקשים שאני
אבקר את סימק פחות. הם אמרו שעכשיו כשהוא בבית חולים הוא נורא
עייף ולא נעים לו להגיד לי את זה, אבל אני ידעתי שהם משקרים.
אני ידעתי שסימק רוצה שאני אבוא אני ידעתי כי כל יום כשהלכתי
הוא היה שואל מתי אני אחזור.

למחרת בבוקר נכנסתי לחדר וסימק לא היה שם. שאלתי את האחות והיא
אמרה שהוא בגינה. יצאתי החוצה וסימק ישב שם. הוא נראה עייף
נורא, כאילו לא ישן כל הלילה והמקטרת הייתה מונחת בפה שלו. הוא
ראה אותי והוא אפילו לא חייך. הוא רק אמר "שלום". "מה קרה?",
שאלתי אותו. "תקשיב, ילד", הוא אמר לי, "אני לא חושב שאתה צריך
לבוא לפה יותר". "למה לא?", שאלתי אותו והוא לא ענה. "אני יכול
להשאר פה היום?", ביקשתי. "כן", הוא ענה. כשישבנו שם לא דיברנו
בכלל. פשוט ישבתי שם והסתכלתי על סימק שואף מהמקטרת ומוציא עשן
לבן מפיו לאט לאט. העשן היה מרחף טיפה, מתחיל להתרחב ואז היה
נעלם אל תוך השמיים.

כמה שבועות אחרי זה אמא ואבא שוב הושיבו אותי לשיחה. הם אמרו
שהם מצטערים נורא ושסימק מת. לא בכיתי. זה נורא הטריד אותי שלא
בכיתי. חשבתי שאולי לא אהבתי אותו מספיק. בלוויה אני ראיתי איך
מורידים אותו לאדמה ואיך אשתו הניחה את המקטרת שלו ביחד איתו
באדמה והיא אמרה שזה מה שהוא רצה ופרצה בבכי.

שנים עברו מאז, ואני כבר עברתי מנווה צלילות. התחתנתי ונולדו
לי כמה ילדים. אפילו התגרשתי. כל יום ראיתי עננים וכל יום הם
הזכירו לי את הפעם האחרונה שראיתי אותו, את היום שסימק הפריח
עננים לשמים. ואחרי שנים גם הבנתי למה לא בכיתי ביום שאמרו לי
שהוא מת. לא בכיתי כי סימק מת מוות של גיבור. אחרי שנים של
לחימה בדרקונים, הוא לקח את זה שהביס אותו איתו לקבר.