כבר כמה שנים, הוא יושב שם,
כל יום באותה שעה,
מבעד לעצי התפוזים
עם מקטורן כחול ומקטורת סלגלגלה,
שוטף את עיניו עם ירוק מלבלב,
עם בית רעוע וכלב זקן.
איש אינו יודע מה הוא חושב,
האדם שהיה לעמוד האש,
זקן אפור מעטר את פניו
ושיער מדלדל מתאר את ימיו.
כבר כמה שנים, הוא לא מוציא מילה,
רק חושב על מה שעכשיו ועל מה שהיה.
מדי פעם באים מבקשים אותו לשאול,
והוא מביט, מחייך וממשיך לבהות.
איני יודע מה קרה
לאיש שהיה לאגדה,
אולי הוא הפסיק, לא נלחם,
אולי הוא בעצם מחזיק בתשובה,
אבל בעצם אומר לעצמו:
גם אם ייפלו, לא יפנו לעזרה
מאדם קשיש וחסר יראה,
שבנה את הכל וראה את הכל מתפורר מול עיניו.